למרות היעדרות בת כמה שנים מהמצעדים, קליס היא עדיין הווקאליסטית הכי שווה בעולם. גם כשהיא מוציאה אלבום שאפשר להצביע על הטעויות שנעשו בהפקתו - חלקן נעשו כדי להפוך אותו למסחרי יותר וחלקן סתם נעוצות בטעם רע (סטיילינג מופרך ותמונה מטרידה במיוחד של קליס בגוף של כלב כתמונת אמצע בדיסק) - קליס היא עדיין זמרת שתענוג לשמוע אותה. "Flesh Tone" הוא ממש לא אלבום שמכיל הפקות דאנס מעניינות ועדיין, אני מוצאת את עצמי מאזינה לחלקים נרחבים ממנו שוב ושוב. וזה הכל בגללה, בגלל קליס, שהיא פשוט זמרת שמעיפה כל שיר לשמיים.
קליס מצאה את עצמה במשבר אישי ומקצועי לפני כמה שנים. אלבומה הרביעי "Kelis Was Here" לא הרשים ובוודאי שלא הצליח לשחזר את ההצלחה של "Tasty", האלבום השלישי שהניב את "מילקשייק" והציב את קליס על גג העולם. חוץ מזה, היא התגרשה מבעלה, הראפר נאז, כשהיתה בהריון מתקדם ונפרדה גם מחברת התקליטים שלה. לרגע, שארך בעצם יותר משנתיים, נדמה היה שעבר זמנה של קליס. אז גם התפרסמה ידיעה על פיה קליס לא תחתום שוב בחברת תקליטים גדולה ושהיא עובדת על אלבום דאנס עצמאי עם סי-לו ועל שיתופי פעולה עם קלווין הריס. זה נשמע טוב מכדי להיות אמיתי, ולכן לא מפתיע שכל הבטחות הללו לא התקיימו במציאות.
עוד בוואלה!
מישהי לרוץ איתה
בסופו של דבר קליס חתמה על חוזה הקלטות חדש בלייבל של וויל איי אם, ופרויקט הדאנס העצמאי נזנח לטובת סאונד האלקטרו האירופאי הזול שוויל איי אם כל כך אוהב ולטובת מפיק הבית שלו, דייויד גואטה. את הדיון בסוגיית איכות הפקותיו של גואטה נשאיר לסיכומי השנה, שם הוא ללא ספק יככב. אבל שני דברים יאמרו לזכותו של הצרפתי החלקלק: האחד הוא אוהב מאוד פסנתרים והוא משתמש בהם בתבונה. השני הוא יודע לגרום לזמרים, בין אם זו זמרת בינונית כמו פרגי, ראפר עדכני כמו קיד קאדי או ווקאליסטית סקסית כמו קליס להשמע באמת טוב.
שני השירים שהוא הפיק ב "Flesh Tone", שאחד מהם הוא הסינגל "אקפלה" שהצליח להיות להיט באנגליה ולהיט דאנס גדול בארה"ב, הם מהמוצלחים באלבום, אבל הם לא מתקרבים לאיכויות של "4th of July", אותו הפיק Ammo, אחד מהשמות הבוערים בהפקת פופ בארה"ב. כל האלבום היה צריך להישמע כמו השיר הזה, שיהיה הסינגל הבא ואינשאללה יביא לקליס המהממת גם איזה נאמבר וואן. הרבה פסנתרים, מלודיה פופית אבל לא זולה והרבה הרבה קליס. שיר מוצלח נוסף הוא "Song For Baby" שסוגר את האלבום, ויש בו משהו שמזכיר קצת את "דאנס" של ג'אסטיס.
מגרעתו הגדולה של "Flesh Tone" הוא שיותר מדי אנשים נגעו בו. כאלבום דאנס, עדיף היה אם מפיק אחד או שניים היו נותנים לו טון אחיד. ברור שעדיף אילו המפיקים הללו היו יותר כמו רויקסופ ופחות כמו דייויד גואטה, אבל אז ספק אם מישהו בארה"ב היה מבין מה קליס מנסה לעשות. למרות הפאשלות הקטנות שלו, האלבום החדש של קליס הוא חמוד ומשמח והוא גם קצת מרגש, שכן רובו ככולו מוקדש לבנה knight. וחוץ מזה, הוא אחלה אלבום לחדר הכושר. כי אם כבר לרוץ, אז עם קליס. שיהיה בסטייל.
עוד בוואלה!
ובינתיים, באירוויזיון
אם כבר דיברנו על יוצרות פופ מוכשרות, צריך להגיד משהו על לנה, הגרמניה הקטנטנה שזכתה אמש באירוויזיון. עם כל האהבה ל"מילים" של סקעת, ועם כל השעשוע שמתלווה לצפייה בתחרות, שהפכה מאז שזכתה בה הלהקה הפינית "לורדי" ב-2006 למצעד של דמויות ושירים מופרכים, בזכייתה של לנה החמודה יש משהו מעודד.
"Satellite" הוא שיר ממש בסדר. למעשה הוא שיר ממש חמוד. לנה היא כמובן לא לילי אלן ולא ליטל בוטס, אבל היא לפחות זמרת ששרה ברוח התקופה והיא קרובה בהווייתה המוזיקלית לחומרים שרלוונטיים היום. זכייתה מעידה על כך שההערצה המטופשת לקאמפ/בחורים בלי שיער חזה פסחה השנה על התחרות ואולי זה אומר שיש לגיטימציה לאירוויזיון אחרי הכל. ובזירת ההתגוששות מול הענקים מארה"ב נראה שאירופה שוב ניצחה, כי לנה היא בוודאי מעניינת יותר ונכונה יותר משני הפיינליסטים המשמימים והנדושים שהתחרו בגמר של אמריקן איידול. הימור: בעוד שאף אחד מהם לא יהיה כוכב גדול, ללנה יש סיכוי אמיתי להצליח.