משמאל למרכז: על ההופעה של סוזן וגה

רק לפני כמה שבועות בכינו וקיטרנו על ביטול הופעתם של הפיקסיז. "הם הרי אפילו לא מכחישים את העובדה שהם מופיעים יחד רק בשביל הכסף, אז איך זה שפתאום איכפת להם מפוליטיקה?", תהינו. והנה, נדמה שאתמול בקיסריה נסגר מעגל, כאשר סוזן וגה תפקדה כסוג של פרנק בלאק.

יהיה זה מוגזם להגיד שווגה מופיעה רק בשביל הכסף, אבל יותר מדי פעמים בהופעה שלה אמש (חמישי) בקיסריה נדמה היה שהיא שם בעיקר כדי לעשות את היומית שלה. פעמים תכופות מדי נשמעו הביצועים של שיריה כאגביים, מושרים כלאחר יד ולוקים בחסר מבחינה מוזיקלית.

האשם המרכזי הוא בבחירתה של וגה להריץ את המופע עם הרכב מינימליסטי מדי. חברי ההרכב הזה – מייק וסגליה בבס וג'רי לנרד בגיטרה חשמלית – הם נגנים מהוקצעים מאוד (וסגליה מלווה את וגה שנים רבות, לנרד ניגן בין השאר עם דייויד בואי), אך המטלה של החזקת רובו של הליווי המוזיקלי על כתפיהם (וגה תומכת עם גיטרה אקוסטית) גדולה עליהם, ולא באשמתם. רבים משיריה של וגה דורשים ליווי רחב ועשיר יותר, כזה שיש בו לפחות גם תופים, אם לא גם קלידים. הכישלון התכוף של מילוי כל התפקידים בעיבודים על ידי גיטרות בלבד עורר את ההרגשה שהמינימליזם של המופע הוא בעיקרו החלטה כלכלית ולא אמנותית. מישהו פה החליט לחסוך קצת כסף על מתופף. העובדה שפחות או יותר הדבר הראשון שעושה וגה על הבמה הוא לנפנף בדיסק החדש שהוציאה, כאילו היתה מוכרת בערוץ הקניות, מחריפה את התחושה הזאת.

בהופעתה לפני שנה בהיכל התרבות, עלתה וגה לבמה עם אותו הרכב בדיוק. מעבר לכך, הסט-ליסט של הערב הנוכחי דומה להפליא (ודומה מדי) לזה שנוגן אז. כיצד יתכן שבעוד שבאולם התל אביבי רוב הזמן זה עבד, בקיסריה זה הלך לאיבוד? לוקיישן, כך מסתבר, הוא לא רק עמוד התווך של עסק מצליח אלא גם של הופעה טובה. לפעמים המקום לבדו יכול לבנות הופעה או להרוס אותה, והבחירה באמפי החפלות של אייל גולן וקובי פרץ היתה שגויה. הוא פשוט גדול מדי על ההרכב המינימליסטי הזה, והאינטימיות שהצליחה להיווצר בהיכל ולהדביק שם את הכל ביחד, לא הצליחה להתגבש הפעם, וכאילו נזלה אל תוך הים שמאחור. מושבים ריקים רבים בשורות האמפי תרמו גם כן לקושי לייצר חשמל אמיתי באוויר.

לפני שווגה שרה את "New York is a Woman" היא שאלה את הקהל איזו מן אישה היא קיסריה (בדומה לשאלה שהפנתה לקהל התל אביבי על עירו לפני שנה), והגיעה למסקנה שמדובר באישה זקנה אך חכמה ואלגנטית. זו לא היתה הפעם האחרונה בהופעה בה הפעילה את הקהל, אך פה, פחות או יותר, נגמר הדמיון להופעות שהמקום נוהג לארח בימים כתיקונם. יותר מדי פעמים התבלטה הבמה הגדולה בעירומה, ואילו וגה מצדה הלכה קצת לאיבוד ולא הצליחה להכיל את התפקיד. לכך אף התווספה בחירת שירים תמוהה לעתים. שיר סתמי למדי כ-"Frank & Ava" נכח, בעוד ש-"Pornographer's Dream" הנהדר מאותו אלבום הוחסר.

הבעיות ניכרו כמעט מההתחלה. לאחר פתיחה צפויה אך סבירה עם "Marlene On The Wall", עברה וגה לשיר שולי למדי שלה – "When Heroes Go Down". הביצוע המינימליסטי של השיר גרם לו להישמע עירום וחלקי, ולסמן מסלול בעייתי לערב. כשהיא ביצעה את "Tombstone" נדמה היה ששני הנגנים שלצדה ממש מתאמצים למלא את החלל שנכפה עליהם בשל היעדרו של הרכב מלא. "Left of Center" הידוע, בליווי הבס של וסגליה בלבד, הרגיש מפוספס - למרות ששנה לפני כן הצליח לעבור איכשהו בהיכל התרבות. עם זאת, פה ושם היו גם שירים שהולם אותם סוג כזה של ביצוע ("Caramel", למשל, יצא נשכר), אך לא מדובר במדגם מייצג. בניגוד ל-2009 בהיכל, הפעם התקשתה וגה לייצר רגעי קסם של ממש על הבמה. זאת למרות אישיותה הכובשת וחוש ההומור החינני שלה.

רק בשליש האחרון של ההופעה, החל מהרגע בו היא הכריזה על רצף של שירים מאלבומה הראשון, משהו התאפס והתפקס. זה השלב בו התחיל המופע להתחדד והביצועים זרמו טוב יותר. "The Queen and the Soldier" ריגש כתמיד ו-"Tom's Diner" הצליח לחמוק מעובדת היותו שחוק לעייפה, בזכות עבודת גיטרות אינטנסיבית, יצירתית ומרשימה, שהיוותה את אחד משיאי הערב. בהדרנים הפליאה וגה עם "In Liverpool" המענג, אם כי גם בו קשה היה שלא להשלים את החסר בראש ולנגן בדמיון את תפקיד הקלידים מהביצוע המקורי שבדיסק.

לסוזן וגה יש מזל גדול: מי שאוהב אותה יצליח לאהוב אותה וליהנות ממנה גם כשהיא לא בשיאה. הטובים שבשיריה נמצאים כל כך עמוק בלבם של אוהביה, שאפשר לשאוב מהם הנאה גם כשהם מגיעים בביצועי שקל-תשעים. הקהל בקיסריה אכן היה חם ואוהד גם כאשר השירים הצליחו רק "לעבור ליד". אולי זה מכיוון שקצת כמו וגה, גם אוהדיה עבדו על אוטומט באותו ערב. אולי זה מכיוון שגם כאשר היא בינונית, סוזן וגה היא עדיין טובה יחסית. קולה, שכמעט ולא השתנה ב-25 השנים האחרונות, יפה וצלול. כשהיא מצליחה להגיש את השירים נכון, התוצאה מייצרת התעלות נפש של ממש לכמה דקות. כשהיא מספרת בחן רב סיפור משעשע על הלוויה ביזארית שקיימו הוריה לחתול המשפחתי, אי אפשר שלא להתאהב בה שוב. חבל שנדמה שהיא רוצה מאיתנו רק יזיזות.