"דיוויד בואי נראה הומו מאי פעם" - ראיון מיוחד עם ג'וני ליידון, חלק ב'

(צילום: עינב שיף, רויטרס, אימג'בנק - GettyImages, עריכת וידאו: בת גולן)

בשעה 20:45, ביל ברקלי התחיל להתעצבן. הוא אדם מבוגר, עם ידיים מקועקעות ושפם עז, שבתור טור מנג'ר ותיק לא יכול לסבול גם רבע שעה איחור של האוטובוס שאמור לקחת את Public Image Ltd להופעת החצות שלהם בפסטיבל בניקסים. "הם חייבים להגיע, ג'וני צריך להתכונן", הוא מתלחשש עם רמבו סטיבנס, מנהלו האישי, "זו שערוריה. הם יהיו חייבים לקצץ במחיר. ספרדים משוגעים".

בסופו של דבר, בשעה 21:15 לערך מגיע האוטובוס המיוחל, ברקלי נושם לרווחה והלהקה עולה לאוטובוס. הם עושים סדר ברשימת השירים, מוציאים מחוברת המילים של ליידון את הטקסטים הלא רלוונטיים ומתקשרים לעוזרי הבמה שלהם בבקשה שידפיסו מחדש את הרשימה הרלוונטית.

ג'וני ליידון עולה אחרון לאוטובוס, מברך לשלום את כולם ("יש פה בחור מישראל, תתנהגו יפה", הוא אומר) ומתיישב בשורה הקדמית. השקט המתוח שלפני הופעה, זה שקיים גם אצל חבר'ה ותיקים ומנוסים כמו PIL בגלגולה הנוכחי משתלט על הנסיעה. עד שליידון מתעורר.

"זה לא רגיל, להיות נאהב על ידי כל אחד", הוא מתחיל לפתע לשאוג בחיקוי קורע של "It's Not Unusual" של טום ג'ונס, "לא רגיל להיות נאהב על ידי כל אחד מלבד עצמי", הוא ממשיך והלהקה כולה צוחקת. כשרמבו מתקשר לאחד מהצוות המקדים של הלהקה בפסטיבל כדי לראות שהכל מוכן לכבודם, ליידון לפתע צועק "כדאי שהתיונים שלי יהיו בלאדי מוכנים!". כן, זה מה שג'וני ליידון שותה לפני הופעה – תה.

לצד ליידון, הדמות המרתקת ביותר בהרכב היא של לו אדמונדס, גיטריסט ההרכב: הוא בחור ארוך מבט, עם פנים שקועות ומעט קמוטות, לא ברור מאיזו סיבה. הוא בוהה מעט באוויר, אך במהלך השיחה הוא חד, מדויק ובעיקר בעל סקרנות בלתי רגילה, תוצאה של שיטוט אינטנסיבי ברחבי הגלובוס אחרי צלילים אקזוטיים – מטג'יקיסטאן ועד תימן. "אני זוכר את ישראל כמקום מקסים", הוא מספר. "קולנוע דן עדיין קיים?"

"היה מקום נהדר. אתה מכיר את מי שניהל שם את המקום? בחור קצת נמוך, חולצה שחורה.."

"כן, בחור נהדר. תמסור לו ד"ש, אני עוד זוכר אותו".

מסתבר שאדמונדס ביקר בישראל עם להקת Shriekback של דייב אלן, גיטריסט גאנג אוף פור לשעבר שייסד אותה לאחר שעזב את הלהקה. הם הופיעו במועדון ובאחד הימים, סייר אדמונדס בישראל וקנה, לדבריו, עשרות קסטות בתחנה המרכזית הישנה. "המון מוזיקה מסולסלת, נשמעת מרוקאית. זה היה מרתק. הרוב היה בעברית, כך שאין לי מושג מה זה אומר. זה הולך היום שם?"

"טוב, אפשר להבין".

אבל הנושא שמטריד את אדמונדס יותר מכל הוא מצב הפלאשמורה. הוא מנסה להיכנס לשורשי הדיון המסובך באשר לאותנטיות היהדות של בני העדה. ההבנה של אדמונדס בנושא, אפשר לומר, עולה על של הישראלי הממוצע בעומק והרוחב שלה, כולל נקודת מבטו המרתקת על חייו של המהגר. אחר כך אנחנו חוזרים למוזיקה והוא מספר על אהבתו למוזיקאי יאיר דלאל ומנסה לברר מיהו עידן רייכל ומה יכולה להיות תרומתו להתפתחותה של מוזיקת העולם. "אז הוא לא אתיופי, שעושה מוזיקה אתיופית, הא?", הוא אומר. "ומה אתיופים אוהבים?", הוא מנסה לברר.

אלא שלפני שהדיון מתמצה, האוטובוס מגיע לבניקסים. הלהקה עדיין לחוצה, ממהרת לחדרי ההלבשה המיוחדים שהוכנו לה, כשליידון מספיק להיתקל באיאן בראון, נטול חלק עליון, ומחליק איתו חיבוק עטוף זיעה של הערכה הדדית חוצת שנים ומעמדות. בעוד 10 דקות בראון יעלה על הבמה המרכזית, בעוד ליידון והחבורה מתכוננים להתמודד עם הבמה הצדדית מול הפרודיג'י, אבל ברגע הזה בראון הוא הילד הקטן שהאזין לפיסטולז באוזניות וחלם להיות ג'וני ליידון. אני מבקש מרמבו סיגריה והוא זורק לי קופסה שלמה שנשמרה ללהקה, ממילא ג'וני יעשן רק אחת אחרי ההופעה. עכשיו הוא צריך לחמם את הגרון ולא לעשן אותו. הלהקה מתפזרת בחדרים, צלם הסטילס שמלווה את הלהקה ואמור להוציא ספר צילומים על חייו של ליידון מקבל מסטיבנס, שיעמוד במהלך ההופעה בצד הבמה כמו מאבטח ולא מנהל, הוראות אחרונות. "בשום פנים אתה לא נכנס לבמה", הוא אומר לו, "תעשה מה שאתה רוצה, אבל אל תיכנס לבמה".

עשר דקות לפני חצות, הלהקה מובלת לבמה שלה ומתארגנת על הכלים. ליידון עולה אחרון, מסתכל מסביב ורואה לא הרבה אנשים, "אבל כל מי שנשאר פה אוהב מוזיקה", כפי שאמר בעצמו מאוחר יותר. "זה שיר בשבילכם, כי אנחנו אוהבים אתכם", הוא אומר ופותח עם "This Is Not A Love Song" וכל תולדות הפוסט-Pאנק נפרשים לתוך האוויר החם של בניקסים, לשעה ו-40 שכללו ריב עם המתופף, קללות לאפיפיור וטור דה פורס שיגיע ב-31 באוגוסט לתל אביב. שירי אהבה לא יהיו שם.