אילת היא העיר היחידה שנהנית מגל החום האימתני שנחת על כלל ישראל בחודשיים האחרונים. עתה, משתושבי המרכז מבינים איך זה מרגיש כשאפשר לטגן חביתה על המצח שלהם, ההתחככות באקלים האילתי הקבוע נראית פחות מורכבת. באותו אופן, גם היציאה לערב הראשון בפסטיבל ג'אז בים האדום שנפתח אמש (שני) בפעם ה-24, נראית כמו משימה ידידותית יותר גם למי שלא מקעקע את הלוגו של הלייבל Blue Note על החזה של. גם כך הפסטיבל לובש אופי פופי, בהתאם למגמה העולמית של שיווק הג'אז כמוזיקה "מגניבה" עם חתיכים וחתיכות כמו אבישי כהן וניקי ינופסקי בפרונט, לצד שמות שכל ישראלי יכול להתגאות שהוא מכיר מבלי לשייך אותו לג'אז כמו שם טוב לוי.
אלא שדווקא הערב הראשון של הפסטיבל לא השתמש בתותחים הכבדים שבין הפופ לג'אז (מלבד ניקי ינופסקי שהוצבה מול שם טוב לוי, ומה לעשות עניי עירך קודמים). במקום זאת הוא הציג מבחר שהוא קצת יותר למיטיבי לכת מאשר קבלת פנים נגישה לאלו מבין הקהל שהם תיירים בעולם האלתור והסטנדרט.
לפתיחה, דייב דאגלס ותזמורת הבראס אקסטזי שלו הציגו פרשנויות מעניינות לנשפנים הנערצים על דאגלס וקטעים מקוריים משלהם - מעין מוזיקת מעליות בבניין של האנשים הכי חכמים בשכונה. בהמשך הערב התייצב במקום סטפון האריס, נגן ויברפון שדופק עליו עם שתי ידיים כאילו הן מאתיים, לצד להקה שמיומנת באלתורים שלו כמו שהלהקה של שלמה ארצי יודעת שהביצוע של "תחת שמי ים התיכון" ייארך גם הפעם בין 10 דקות לשלושת רבעי שעה. אמנם הלהקה מעט נתקעה על הגרוב של עצמה ועל הפטיש של האריס להציג אותה בעברית מגוחכת, אבל עבור חובבי ג'אז אלו שלא מוכנים לוותר על ערב הפתיחה של השבוע החגיגי ביותר שלהם בשנה זה כנראה הספיק למחיאות כפיים סוערות. ואלו הגיעו בעיקר מהקהל הצעיר נערים ונערות בגילאי 15-18 ששורקים בה-דה-בה-דה במקום להשמיע שירים של עומר אדם בסלולר, שזה גם הישג.
בגלל הנישתיות היחסית של דאגלס והאריס ביחס לרוח הכללית שמנסה הפסטיבל להציג תחת ניהולו האמנותי של אבישי כהן, המפגש עם שם טוב לוי והאנסמבל שמלווה אותו היה יותר ממשמח. למעשה, אילו הסאונד של ניקי ינופסקי לא היה יוצא מפרופורציות של נמל אילת ונשמע כמו הקהל של מכבי תל אביב בבלומפילד כשברק יצחקי נפצע, אפשר היה ליהנות מהגיוון והאנרגיה המרעננת של לוי אפילו יותר.
אם יש משהו שההופעה של לוי הוכיחה זה עד כמה האמן הזה הוא נטול אגו באופן מהותי, לא רק כתשובה פופוליסטית לשאלה בראיון. ראשית, לוי ביצע בהופעה פרשנויות למלחינים שהוא אוהב (מפיאצולה ועד מיילס דיוויס), מבלי להתחייב רק על יצירות שהוא כתב גם כדי להתאים לרוח האירוע וגם כי כנראה זה מה שמעניין אותו כרגע וזה גם לגיטימי וגם נשמע מצוין.
בנוסף, הוא הצליח להרכיב אנסמבל שלם ואינטליגנטי, החל מהגיטריסט גדי בן אלישע ועד נגן העוד בעל השם הסקסי גרשון וייספירר, שמנגן גם עם ברי סחרוף בסיבוב ההופעות החדש שלו. לוי עבר בהופעה מהחליל לפסנתר תוך שהוא משאיר מרחב שלם לנגניו להראות שהם אנסמבל ולא להקת ליווי וזה עובד היטב עד שינופסקי חוזרת לצווח וקצת קשה להתרכז בלוי. עם זאת, גם המוזיקאית הצעירה לא תצליח להעלים אפילו בדל אחד של יופי מ-"7/8" של להקת ששת (בה היה לוי חבר), שבוצע היטב בהופעה והיה הקטע היפה ביותר במהלכה.
הערב נחתם בהופעה שכולם יעצו לא לפספס, מסוג העצות שכנראה אפשר רק להפסיד מהם במקרה של עודף ציפיות: הרמטו פסקואל, ברזילאי בן 74, שהגיע לפסטיבל עם ההרכב המעולה שלו שכולל, בין השאר, פסנתרן מבריק, נגן כלי הקשה שמביא ציוד בגודל חנות לבמה וזמרת ליווי שנראית כמו רוני דלומי אבל בגרסה שיודעת להשתמש בקול ככלי נגינה נוסף.
למרות לא מעט קסם שהיה בהופעה, השעה המאוחרת, העייפות שנלוותה אליה וגם העובדה שההרכב הזה מעדיף להראות כמה מהר הוא יכול לנגן במקום כמה עמוק הוא יכול לרגש, הפכה את האקט לסוג של החמצה טובה: החמצה, כי במצב אחר, קשה שלא להיות מוקסם מאדם בן 74 שמסוגל לרחף; טובה, כי רק בפסטיבל ותיק ומבוסס שכזה, אפשר לראות הופעות עד 03:00 לפנות בוקר ב-47 מעלות ולהיות מרוצים שמחר הולך להיות עוד ערב כזה, אפילו טוב יותר.