יותר מזה לא יכול להיות. במסגרת יחסי הציבור לאלבומו השלישי והמצוין של Cee Lo התבשרנו כי פלטת הגבינות הכל אמריקאית גווינית פלטרו עומדת לעשות קאבר ב-"glee" ל-"Fuck You", הלהיט הבלתי אפשרי להתנגדות של סי לו. יותר מזה, לא יכול להיות. כי סי-לו אדם שקשה להתעלם ממנו עשה את כל מה שבאפשרותו ובקופסת הצלילים שהיא הגרון הלא מסתיים שלו כדי להישאר בצד, ממש בצד, כשזה מגיע למיינסטרים האמריקאי השכיח.
החל מימיו כחבר ב-Goodie Mobb, חבריהם של אאוטקאסט, אלבומי הסולו שלו, דרך הפרויקטים שבהם לקח חלק כשותף שווה זכויות ובאלו שרק התארח, סי-לו תמיד הזריק צבעים משלו לתמונת המוזיקה של העשור האחרון. פלטת צבעים שלו יכולה להתחיל בכחול מיסיסיפי כהה ומשם לגלוש על קשת פלורסנטית פסיכדלית שמסתיימת בדרך כלל בענן מספר 9. הענק בעל הקולות הלא נגמרים, סוג של מייק פאטון של עולם הסול, יצר לעצמו גן ייחודי משלו בו גדלים צמחים שונים ומשונים, חד פעמיים בדרך כלל, ובו הוא מתהלך כבודהא שחור שיודע סוד, עליו הוא, כאמור, לא חוזר פעמיים.
ואת כל הטירוף הזה אמריקה מקבלת לפנים, והיא רק רוצה עוד ממה שבקלות יכול להיתפס כאיום מוצק על ההגמוניה הלבנה. בשביל זה יש סדרות כמו "glee" ברשת טלוויזיה כמו FOX, שעוזרות להלבין כל מיני מוזרויות אמריקאיות לרמה שגם ילדה בקליבלנד תוכל להזדהות איתה ולשיר אותה בקול גדול פאק יו. יותר מזה?
עוד בוואלה!
מסתבר שכן. האזנות חוזרות ומעמיקות ב-"The Lady Killer" לא מותירות מקום לספק באשר לחשיבותו של סי-לו, וצירופו לרשימה המכובדת של אנשים מתוך המוזיקה שאוהבים לשנות ולדחוף אותה קדימה. מאז "Soul Food", האלבום המשובח של גודי מוב שיצא ב-95', התרומה המכרעת שלו ל"אקווימני" - הקלאסיקה המופתית של אאוטקאסט - וכמובן באלבומי הסולו שלו, סי-לו עושה את זה בקולו ובבחירה של מפיקים שיודעים מה לעשות בעולם הצבעוני שיוצא החוצה בכל פעם שהאיש הזה פותח את הפה בתא ההקלטות.
לכאורה מדובר באלבום השמרני ביותר שסי-לו הוציא: מין קרוסלת מוטאון פסיכדלית שמסתובבת סביב הקוטר הווקאלי המרשים של האיש. אך מתחת, כמו בביצות בדרום ארצות הברית, רוחשים כל מיני ויברציות שחומקות, צלופחיות מעצם ההגדרה; כאלו שלא מחפשות את ההגנבה הבאה שחובשי המשקפיים הגדולים יפנו אליה את המבט אלא מעידות בראש ובראשונה על אמן. אמן אמיתי, זמר אמיתי עם תפישת סאונד וגישה קלאסית במהותה: לחדש, לחדש ולחדש. לעזאזל, אני אוהב לכתוב על אלבומים כאלו, והשנה, אני מניח ששמתם לב, היו כמה וכמה כאלו.
עוד בוואלה!
אז מעבר להימנוניות של "Fuck You" שמתפקד כאן על תקן יציאת ה-"Crazy" של ליידי קילר, יש כאן עוד כמה קילרים מוכחים כמו "No One's Gonna Love You" שבשקט יכול להיחשב כאחד מרגעי שיא הרגש של 2010. איך שלא נהפוך את זה מדובר בהמנון שמיישב בשקט את הסער והפרץ שהיו במוטאון ובפילדלפיה בתוך שיר סול מושלם. ומנגד, יש את הלהיטות החורכת של "Bright Light Bigger City" - שיר שמתקשר עם להיטים קודמים של האיש, בעיקר אלו מאלבום הסולו האחרון והמאוד להיטי שלו.
ביניהם מוצפנות כמה בומבות מדויקות כמו "Love Gun", שאין יותר אאוטקאסט כרגע מהשיר הזה, ו-"It's Ok", שמתחנן שתשירו איתו ביחד כמו שכל שיר טוב של סי-לו יודע לעשות ונשמע כמו משהו שרפאל סאאדיק שכח להוסיף לאלבומו האחרון. "Fool For You" הוא גם סוג של סול פוד דליקטס: ג'ק ספלאש, שכבר עבד כמה פעמים עם סי-לו, מביא לו את מוזיקת הנשמה שגם כחולי העין יודעים להביא וסי-לו, ממזר בן ממזרים, לוקח אותה איתו לריחוף באזורים שסטיבי וונדר הצעיר היה מדמיין לעצמו כשהראש זז מצד לצד.
וזה בדיוק הווייב של האלבום הזה: מוטאון עכשווית. דרייב אין ענקי אליו באים עם מכונית ובחורה להסתכל על האורות המהבהבים בשקט של עיר גדולה ולחשוב על דברים גדולים שיש בעתיד הזה לפנינו. תמיד תהיה המוזיקה ברקע, וברגע הזה בהווה, האלבום הזה של סי-לו הוא הפסקול המושלם לקחת איתו את האישה שלך למקום שאתם אוהבים להיות בו ולהזמין אותה לרקוד. בין אם על רצפה או בין סדינים, רק אל תשכחו לשים את זה על ריפיט כי זה נגמר מהר מדי. יותר מזה?