מפלצת: לקראת האלבום החדש של קניה ווסט

סביר להניח שעם קריאת שורות אלו אתם כבר יודעים את כל מה שצריך לדעת על האלבום החדש של מי שמדווח לכם – הישר מהמקלדת שלו – על כל מה שאתם מתים לדעת על האלבום החדש שלו. נשמע מסובך? לאנשים אחרים אולי, אבל בשביל קניה ווסט, האיש שהכניס את הביטוי האלמותי של מלקולם אקס "By Any Means Necessary" אל תוך הקונטקסט של המאה ה-21, זו דרך חיים. מבחינתו, חשיפה מלאה זו הדרך היחידה שבה צריך לחיות את החיים האלו, רצופי התענוגות והייסורים, והוא יעשה הכל כדי שכולם יראו, ישמעו וידברו עליו. אז כן, האלבום החדש שלו, שיוצא בשבוע הבא, הוא אירוע. הרבה יותר גדול מ"אלבום ההיפ הופ הטוב ביותר שיצא השנה", גדול גם מ"האלבום הכי טוב שיצא השנה", ובטח מהאירוע המוזיקלי של השנה. ווסט כבר מזמן לא סופר את התארים האלו אלא הולך – כמו בכל אלבום שלו – על כל הקופה. הולך? השנה הוא רץ.

היוהרה והתעוזה של האיש אינן יודעות שובע. היא זכתה להתייחסות ישירה משני נשיאים מכהנים (בוש ואובמה); הכניסה לכוננות אשפוז מנהלי אולפן ומפיקי טקסים בינלאומיים; הפכה לאימתם של סוכני דוגמנויות על ומפיקי על כאחד; שימשה כמקור השראה בלתי נדלה לסטיריקנים ולכותבי תוכניות טלוויזיה מצוירות; וגם הפעם – אין לה גבולות. מר פה גדול, האויב האכזר ביותר של עצמו והאדם שמעיד על עצמו שהוא יכול להיות חתיכת זין הולך השנה הכי ביג ורחוק שאפשר. אלא שהפעם – בניגוד לכל הפעמים הקודמות – הוא לא עושה את זה נגד עצמו.

יותר מחצי שנה שלא מפסיקים לשמוע על קניה והאלבום החדש שלו, אבל הפעם, הפלא ופלא, אין אף שערורייה שמסחררת את העניינים קדימה. שום דוגמנית אקסית שעזבה וזוכה לסגירת חשבון מפורטת על גבי יותר מחצי אלבום; שום אמא שהלכה לעולמה בנסיבות מעוררות מחלוקת; שום מעשה אידיוטי, חסר תקנה שגורר אחריו סדרת וידויים ובקשות מחילה מתוקשרת. אין Gay Fishsticks ב"סאות' פארק", אין שער על הרולינג סטון כשהוא חובש כתר של קוצים, אין ניתוץ מצלמה בנמל תעופה ואין מפגש טראומתי עם זמרת קאנטרי לבנה על במת טקס פרסי הוידיאו של MTV. נאדה.

ועדיין, רובכם כבר יודעים את כל מה שצריך לדעת על "My Beautiful Dark Twisted Fantasy" עוד לפני שהוא יצא. כי הפעם, קניה משתמש בכל האמצעים הכשרים שעוד נותרו לו – המוזיקה והיוהרה שלו. בשתיהן הוא מצטיין, ולא ברור במי מהן יותר. דבר אחד כן ברור, גם אם זה כואב בצד כשאומרים את זה: אין ברירה, נרצה או לא, קניה ווסט הוא הדבר הכי קרוב לאיש רנסאנס שיש למאה הזאת להציע. הוא אמר את זה קודם. כולנו פשוט עוקבים אחריו. כי ברוך השם, יש בשביל מה.

את זה שהוא מקשקש ללא הפסקה שהוא גאון שיוצר מוזיקה על זמנית אנו כבר שומעים כמעט עשור, והאמת שאף אחד כבר לא מתרגש מזה. אבל גם אם תשימו את "גולד דיגר" מאלבומו השני במועדון בעוד עשר שנים, סביר להניח שהוא עדיין יגרום לכל בת בסביבה לצרוח כל הדרך אל הרחבה ולשיר עם החברות שלה את הפזמון המשפיל. גם למדנו להתרגל לזה שכל פוסט של קניה – שבניגוד לאמנים אחרים, מתחזק בעצמו את הבלוג שלו – מעורר ברשת גלי סחף צונאמיים במימדיהם. אבל עדיין, כל מי שמחזיק משהו מהבלוג/פודקאסט/וואטאבר שלו ימהר לאמבד כל שטות שהאיש מלהג שם, על אחת כמה וכמה כשהוא משחרר להורדה אסופת שירים שכשלעצמה יכולה להחזיק אלבום שערכו שווה כמה מיליונים.

חשבון הטוויטר שלו עומד נכון ליום שלישי בלילה על 1228 ציוצים שנקראים ומרוטווטים על ידי מיליון שש מאות עשרים אלף ושבעה עוקבים שלא מפריע להם שביום טוב הפיד שלהם יכול להתמלא בט'אמבנייל של הפרצוף המפחיד הזה שנראה משופד על עמוד סטריפטיז בעודו חבוש בכתר מלכים. אתם גם לא ממש חייבים להיות חברים של קניה בפייסבוק כדי לדעת על הביקור שלו במשרדיה של הרשת החברתית הגדולה בעולם, על השירים שעשה, על איכות הפריסטייל שלו ועל כל ניחושים סביב מה ייכנס ומה לא ייכנס לאלבום המתקרב. הופעה נוספת במשרדים של טוויטר ובמשרדי הרולינג סטון סוגרת יפה את הפינה לאלו מכם שלא שמעו, ראו או התייחסו לשם קניה ווסט ב-20 שניות האחרונות. למה? כי אלו שכן התייחסו, מיד הפיצו את זה ברשימת הנאט"ו שלהם תחת הכותרת "חייבים לראות".

ואם לא די בכך, אז בטח קיבלתם את אותו "מרגש" או "הדבר הכי טוב לעשות עם החצי שעה שלכם" כשיצא "Runaway", הסרט שווסט ביים (אגב, אני לא קונה את זה בשיט). והוא אכן כל מה שאומרים עליו, מלווה בחתיכת מוזיקה מהטובות שנעשו השנה. גם בלי הארנבת עם הנוצות, זה היה עובד. המוזיקה היא שמספרת פה את הסיפור האמיתי, לא אוסף הקלישאות המאוד מעוצב ואסתטי שיש שם.

ווסט הוא בכל מקום. הוא הנושא, הוא צלם הפפראצי, הוא המדווח, הוא הגוף המפרסם, הוא זה שכותב טוקבק ובסוף הוא זה שסופר את הכסף. ניצול משאבים יצירתיים. ככה עושים את זה היום. וכמובן יש גם את G.O.O.D Friday, איך אפשר בלי גוד פאקינג פריידי?

מעבר לכישרון, התמדה – כפי שיודע כל אחד – היא זו שתוביל אותך למקומות שבהם אתה אומר שאתה נמצא. כל עוד אתה ממשיך לעשות, אתה שם. כידוע, You're Only Funky As Your Last Cut ואם אתה נותן את זה בחינם, אתה שם בריצה. מלבד המיליונים שנחשפו, הורידו, הפיצו, דיברו, התווכחו, צייצו, אימבדו, תקלטו וחוזר חלילה, מי לא היה שם, בסדרת ה-G.O.O.D Friday של קניה? מאוגוסט, במשך 13 שבועות, בכל יום שישי הוא הפציץ בשיר. בליץ של שמות ואורחים שקבר למעשה כל אחד אחר שעמד בדרכו אל האפיקים המרכזיים ששובים את תשומת הלב שלכם: ה-לייק וה-140 תווים.

מישהו בכלל זוכר שליל' ווין הוציא אלבום השנה? דרייק, הלו? מיסטר ווסט איז לא רק אין דה בילדינג, הוא גם הבניין עצמו. מלבד החשודים המידיים מהשכונה הטבעית שלו (ג'יי זי, קומון, קיד קאדי, רייקוואן, מוס דף, טאליב קוואלי וג'ון לג'נד), עימם כבר שיתף פעולה, ווסט הפתיע עם ריזה – אחד ממפיקי ההיפ ההופ החשובים בעולם; הציג את ההחתמות החדשות שלו - Pusha T המלך מהקליפס וביג שון, שיתף פעולה עם בון איבר האיכותי ואירח גם בון בון אחר, ג'סטין ביבר.

השירים טיפסו במצעדים והחל מהשבוע השביעי היה ברור שיש כאן וואחד פצצה עם שעון עצר מכוון ליום שישי. קניה ווסט לא המציא כאן כלום (בכל זאת, Crooked I עשה את זה שנתיים לפני במשך כמעט שנה, כשבכל שבוע שיחרר פריסטייל חדש לרשת והגדיל את קהל מעריציו), אבל הוא שכלל את הפורמט לכדי ניצחון ענק. כמעט כל שיר הפך לטרנדינג טופיק יציב בטוויטר – האינסטרומנט דרכו דיווח ווסט לעולם על כל שיר חדש ועליו הוא מנצח כמעט כמו על סאמפלר ה-MPC שלו. אחרי הכל, מי עוד חוץ ממנו יכול לקבל ממפלצת ראפ כמו ג'יי-זי שני בתים בחינם? מי עוד יכול לגרום ללייבל שלו, דף ג'אם, להתרוצץ אחרי זנבם ולשנות את כל התוכניות הקידום שהיו להם לאלבום החדש אחרי שהעניינים יצאו מכלל שליטה עם השיר "Monster", שהגיע לבילבורד מבלי שיצא בכלל לרדיו?

לפני שאתה שובר את החוקים כדאי שתדע אותם. הפעם, תודה לאל, ווסט לא שובר כלום. הוא פשוט גורם לספר החוקים עצמו לרקוד לצלילי המוזיקה שלו. לא תאונת דרכים, לא חרדת ביצוע ונטישה ובטח שלא מוות של אם מנשבים בגבו. בפעם ראשונה בקריירה שלו, המוזיקה היא זו שדוחפת קדימה את הסלאלום התקשורתי הגדול של השנה האחרונה. וקניה ווסט הוא המאסטרו הגדול של האירוע המוזיקלי שסוגר את עשור שבו תעשיית המוזיקה מוגדרת מחדש. הוא אחד ממכונניה הגדולים כרגע, וזה עוד לפני שהאלבום בכלל יצא. וזה, גבירותיי ורבותיי, כוח ואיך זה נשמע אתם כבר יודעים, לא?