הלהיט של מטאליקה: באסה או קלאסה

רגע לפני שאמות, כשהאור הלבן יבהיק בעיני וכל מה שהיה ממני ייהפך לתבונה אחת גדולה, ותבוא אלי אחות רחמנייה ותישאל אותי, "מר ארבל, לפני שאתה הולך, תוכל לומר לי בבקשה מה היא ההופעה הכי טובה שראית בחייך?", אחייך אליה בסיפוק ואומר לה בלב שלם "מטאליקה בפארק הירקון, יא חביבתי, 30 ביוני, 1993".

זו היתה ההופעה הכי טובה לא רק בגלל הסאונד הלא יאמן, הפירוטכניקה, הבחירות הנכונות מהרפרטואר העצום והאהבה שהם העניקו לקהל וקיבלו בחזרה בריבית, אלא גם, ואולי בעיקר, בגלל התזמון שלה. באותו ערב בפארק הירקון קיבלנו להקה בשיאה; מכונה משומנת שעדיין לא איבדה את הרעב והנשמה שלה (בניגוד להופעה של גאנז אנד רוזס שקרתה בדיוק חודש לפני והותירה אחריה שובל של מעריצים מאוכזבים), ששילבה עוצמה וכוח עם רגש ורוך, במובן הכי גברי של המלה.

מכיוון שההופעה הזו היתה אורגזמה מתמשכת, קשה לבחור מתוכה שיאים בודדים, ובכל זאת קשה שלא לשכוח את הפתיחה עם "Creeping Death" (שיר על יציאת מצריים), המציתים שנדלקו ב"Fade to Black" וההדרן הבאמת-אחרון עם "Enter Sandman", אחרי שכולם כבר היו בטוחים שההופעה הסתיימה והתחילו להתפזר, רק כדי לחזור מחויכים לתופת.

עבור מי שהתוודע לביוגרפיה של מטאליקה בדיעבד, "אנטר סנדמן" הוא רק עוד שיר, להיט אם תרצו, בתוך הדיסקוגרפיה של להקה גדולה, אבל עבור מי שהעריץ אותם בזמן אמת, היה מדובר בהלם לא קטן. תרצו או לא תרצו, "סנדמן" הוא להיט הפופ הראשון של מטאליקה - השיר הראשון שלה - למעט, אולי אוסף הקאברים לשירי Pאנק והארדקור שהשפיעו עליהם בשם "Garage Days" - שהיה בנוי בצורה לינארית קלאסית של בית-פזמון-בית, ללא אינטרו מורכב, שינויי מקצבים בסגנון עדות הספיד-מטאל, חמישים ריפים רצחניים בשיר אחד, ברייק קלאסי וסולואים של ארבע דקות.

הדעה הרווחת היא שהמאסטרמיינד האמיתי מאחורי מה שמכונה "האלבום השחור" (שיצא ב-1991) הוא למעשה המפיק בוב רוק, שהצליח לגרום למטאליקה לנפות את אותם הזנבות מהשירים שלהם ולהשאיר להם את הליבה הכוח והדינמיקה שהחזיקו אותם מבפנים. בכך הוא לא גרע מאום מהת'ראשיות של הלהקה, אבל הצליח בה בעת להפוך אותה לנגישה יותר. זו בדיוק הגדולה של מפיק.

אם הולכים אחורה בהיסטוריה של מטאליקה מגלים שפזמונים טובים וקליטים ג'יימס האטפילד ולארס אולריך תמיד ידעו לכתוב (וחשוב להבהיר שמטאליקה היתה להקת אצטדיונים כבר ב-"And Justice for All…"), אבל באותה מידה גם הצליחו להסוות אותם עמוק בתוך המורכבות ממנה היו בנויים הקטעים שלהם. אפילו "One", הלהיט הגדול ביותר שלהם עוד אותו רגע (והראשון שהיה לו קליפ רשמי), שאפילו זיכה אותם בפרס הגראמי (הוא היה מועמד שנתיים רצוף והפסיד בפעם הראשונה לג'טרו טול), הוא לא שיר פופ פר-אקסלנס, אלא יותר בלדת ת'ראש מטאל (בדומה ל"פייד טו בלאק" ו"סניטירום"). גם שירים גדולים כמו "Master of Puppets" ו"Blackend", אפשר היה לפרק ולהפוך כל אחד מהם לשלושה שירים נפרדים.

מה שמדהים כל כך ב"סנדמן", ובהמשך גם ב"האלבום השחור", הוא שהפופיות שלו הצליחה מצד אחד למשוך מיליוני מעריצים חדשים, ומצד שני לא הרתיעה את הבסיס האיתן של המטאליסטים הכבדים. הסיבה היא די פשוטה - מדובר בשיר גדול, איך שלא מסתכלים עליו.

את "סנדמן" מוביל ריף אחד, בלוזי וחזק, שמתחיל את השיר נקי ולאט לאט מתלכלך, עד שאחרי דקת אינטרו הוא נכנס לתוך לופ מסחרר ומפוצץ מדיסטורשן, שמוביל לבתים וחוזר בפזמון, המנצח לכשעצמו. גם לפרה-קורס, שבו יורד הדיסטורשן והאטפילד משנה את הטון ושר "Sleep with one eye opened, Griping your pillow tight" יש אפקט חזק מאוד, כשהוא למעשה מעצים את הפזמון. שוס נוסף בשיר, שנותן לו את הערך המוסף, הוא ידידינו משכבר הימים הסי-פארט, שבו הריף הבסיסי חוזר לניקיון של ההתחלה והאטפילד (ביחד עם ילד קטן) נושא תפילת לילה נוצרית, רק כדי לחזור כמו שטן עם השורות "Hush little baby, don't say a word".

אפילו הטקסט, נושא בדרך כלל בעייתי אצל מטאליקה (וכל מי שראה את יצירת המופת הקולנועית "Some Kind of Monster" יודע בדיוק למה אני מתכוון), מצליח להיות משעשע - בעיקר בזכות ההגשה הפנומנאלית של האטפילד, כשהוא מדבר ובו זמנית קצת לועג לסיוטים שיש לילדים בלילה (הסנדמן, ע"פ האמונה, הוא מי שמפזר את החול שלו וטווה לנו את החלומות), ולא נופל לרצינות תהומית שלעתים מאפיינת מטאליסטים. אבל היי, מטאליקה הם לא סתם מטאליסטים. הם מטאליקה, בן אדם.