גוש חלב

מרחק לא קטן עברה אפרת גוש מהיותה כוכבית בצד הקריירה הנוסקת של יוני בלוך ועד הפיכתה לזמרת שמוציאה "אלבום לחג". את ההבדל בין המעמדות ניתן ללא ספק לכנות "שדרוג", שכן לא כל אחד, ואפילו לא כל אחת, יכולה להגיע למעמד "אלבום לחג" (ואיתו מסעי הפרסום האגרסיביים, שערי העיתונים הבוהקים, פסיכואנליזה ב-2,000 מילים).

כשמדובר בחייזרית נטולת ייחוס מושלם (כולו יוני בלוך, לא גפן-בנאי-ושות') או איכויות פופיות מסחריות (נחשו מהו הפרי האהוב בראש השנה? רמז: לא תפוח) כמו אפרת גוש, מתברר גובה ההישג. חשוב לומר זאת עוד לפני שניגשים להסביר מדוע "הסליחה ואני", אלבומה השני של אפרת גוש הוא כל כך מאכזב.

גוש היא לא הבחירה הקלאסית של חברות התקליטים ו/או של הקהל כמתנה לחג. לא מוזיקלית לפחות, ועל כך מגיעות לה מחמאות. אלא שיש בגוש מימד אחר שקוסם לציבור הישראלי, והוא אפילו מלחיץ ומעציב יותר מהצורך של קרן פלס להצטלם עם שיפוד בכל ראיון (על פי עדותה לפחות): לאפרת גוש האמנית יש אישיות נעדרת אישיות, שבמשך שני אלבומים שולחת את האישה היישר למטבח, או להביא את נעלי הבית של הגבר. כאשה, בוודאי בחברה בעלת עוצמה זכרית כמו זו הישראלית, היצירה של אפרת גוש היא המשך מוחצן ובוטה ל"הוא פשוט שריונר".

ב"הסליחה ואני", אפרת גוש מעמיקה את ההשתעבדות שלה לנקודת המבט הגברית, בכתיבה ובהלחנה. בדומה לאלבום הבכורה, שגם הוא היה בלוף ווקאליסטי מיוחצן היטב, גוש בוחרת בכותבים גבריים (ברק פלדמן ואריק ברמן, אלא מה), שמציירים אותה באופן כמעט משפיל, כדמות נדרסת ("קופסה ביום", "שיהיה לך טוב", "גם אני הייתי שם"), נבגדת, חלושה, ממש שפחה לשיגעונות ושיגיונות של גברים חזקים ממנה.

כפועל יוצא של ראיית העולם החד-גברית הזו, הטקסטים של גוש עצמה, בתגובה כמעט פבלובית, נדרשים לאיזושהי עוצמה נשית פלסטיקית ("קרב איגרוף", שבו גוש קוראת לאחיותיה "תילחמי תהלמי תצעקי") או סתם שיפור עמדות בעוד מערכת יחסים ("הסליחה ואני"). אלא שהפסבדו-לוחמנות הזו של גוש נשמעת כמו פארודיה על רקע שורות של ביטול-עצמי כמו "דווקא הוא נראה מהגברים שכן נשארים עד הבוקר" ("לא שרע לי").

זכותה של גוש לשקף את עצמה מוזיקלית כדמות כל כך חלשה, שלידה אפילו מירי מסיקה נשמעת כמו גבר-גבר, ובוודאי שמוצלחת יותר ממנה בצעקות. ומילא הפיגורה הנשית מימי הביניים. אך מדוע כותביה של גוש נזקקים לדימויים מיניים מביכים בחוסר הטעם שלהם ("ניסה ללמד אותי פוליטיקה, ניסיתי ללמד אותו את יד שמאל שלך", "שתהיה לך אישה, בוכה ומוצצת, מוצצת ובוכה")? אם זהו ניסיון ליצוק איזשהו תוכן פמיניסטי "משוחרר" בתוך הטקסטים הגבריים ושאר קשקושי סקס והעיר הגדולה, ובכן - גוש מצטיירת שם דווקא כמי שמתנת יום ההולדת המועדפת עליה הוא סינר וספר בישול של רות סירקיס.

וכשהדמות שנשזרת בין השירים היא סוג של הולוגרמה זכרית, גם המוזיקליות של האלבום היא אמורפית, מדולדלת, שמטילה את כל יהבה על הכישרון הווקאלי המאוד מסוים של גוש (כשכל סטייה ממנו לגבהים מסוימים עלולה להסתיים בנפגעים בנפש). רק אסף אמדורסקי ב"לראות את האור" ועופר מאירי, ב"יהיה פה דם" מצליחים לפענח נכון את גוש: לא מתפרצת מדי, עטופה בטריפ-הופ קליל או בשוגייזינג לגיל הרך. שניהם מבינים שגוש היא איננה אותה מבצעת וירטואוזית, עם קול קברטי-ג'אזי נוסח רות דולורס וייס למשל. לגוש יש קול צבעוני, כישרוני אך מוגבל, שמחייב לחנים ועיבודים מאוד מסוימים, ורחוקים מאוד מרוח ההפקה המוזיקלית של ניר אוורבוך ב"הסליחה ואני".

גוש יכולה בקלות לאמץ לעצמה כיוונים מאופקים בהרבה מאשר מחוזות הביזאר של שירים כגון "כמו שזה היה", וכך גם יקטן הסיכוי שהשירה של גוש תצא מכלל שליטה ופיקוח. ב"הסליחה ואני" זה לא קורה, והמוזיקה של גוש היא בחזקת פרצוף של נעדר על קרטוני חלב שהחמיץ. גוש היא עדיין לא יוצרת עצמאית, ותלויה לא מעט בשותפים המוזיקליים שלה לדרך. לכן,היא חייבת לסובב את עצמה ב-180 מעלות, ולבחור מחדש את החברים שלה. באופן שבו הנוכחים כותבים ומלחינים אותה, זה לא יהיה הפסד גדול.

אפרת גוש, "הסליחה ואני", NMC