וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

מה שיותר עמוק יותר צהוב

עידית פרנקל

26.7.2007 / 9:57

"הסימפסונים - הסרט" הוא חתיכת גיליון הרשעות מנומק נגד אמריקה. וכן, גם מצחיק בשגעת. עידית פרנקל בצהבת

אני מכירה מישהו שמשתמש בארוחת מזאטים כמטאפורה לחיים. לטענתו, בין מבחר המנות הקטנות שיוגשו לך יש אולי אחת שהיא באמת מוצלחת, כך שעדיף כבר לקבל רק ממנה, והרבה אם אפשר.

הסרט של הסימפסונים יושב בול על התיאוריה הזו. בתור המזאט הכי טעים בטלוויזיה הוא הופך לחוויה קולינרית כמנה עיקרית.

18 שנה הן חתיכת פיסה בזמן. במושגים היסטוריים הן גם יכולות להיות עידן. אבל אם לעידן בהגדרה יש סוף, אז המושג במקרה שלנו פה, פשוט לא תופס. מאט גריינינג והסימפסונים לא רואים שום סוף ממטר; גג התרחבות לעוד מדיום. והתרחבות לא רק במובן ההחדרה, אלא גם בהצלחה לתרגם את עולמה המורכב והמאד טלוויזיוני של ספרינגפילד למסך רחב, מבלי לאבד את הנשמה ועם התייחסות מפוקחת לאקט ולהשלכות שלו.

כבר בדקות הראשונות לסרט עולב הומר סימפסון בנו, הצופים, על ההחלטה האידיוטית לשלם כסף טוב למשהו שהיינו יכולים לראות בחינם בטלוויזיה. בדרכו הבהמית והכנה הוא מטיח בנו את מה שאמיתי, מגוחך ככל שיהיה ובכך גם הופך את הדיון במודעות העצמית של "הסימפסונים", למשעמם.

אם היה מתנהל כאן דיון שכזה, הוא היה נרדם אחרי דקה וחצי, רק שקשה שלא להתייחס לתכונה הזו במיוחד לאור העובדה שגריינינג תמיד יצר אנימציה בעלת אמירה תוך התבוננות וביקורתיות כלפי המדיום עצמו (טלוויזיה עד היום, וקולנוע מעכשיו) ולא יהיה מוגזם לפרגן לו את קיומן של סדרות "דור שלישי" כמו "סאות' פארק" ו"איש משפחה", לצד היצירה הפחות מוערכת שלו – "פיוצ'רמה".

צהוב זרחני

כמי שתמיד העדיפה את האלכוהוליזם של בנדר (הרובוט מ"פיוצ'רמה". מה קרה לכם?) על זה של הומר, היה משמח לגלות בסרט הרבה מהדינאמיקה של "פיוצ'רמה", בעיקר בטיפול התלת-מימדי לדו וברגעי הכאוס הטוטאליים שהיו לב ליבה של פיוצ'רמה המג'וננת לטוב ולרע (הסדרה שרדה בקושי 5 עונות, כולן מומלצות בחום).

השלמות בה גריינינג וצוותיו – מאיירים, אנימטורים וכותבים, שמצליחים לייצר מורכבות וויזואלית מחד ורעיונית מאידך - הפכה את "הסימפסונים" לסדרה החשובה שהיא, והיא גם זו שעושה את הסרט לכל כך מצחיק ומטלטל. גם אם לא תשימו לב, בכל פריים ופריים מתחבאים מסרים ודאחקות. תכונה שליוותה את הסימפסונים מיומם הראשון ובאה לידי ביטוי למשל, בפתיח לסדרה ששונה בכל פעם (המנגינה של ליסה, העונש של בארט, פריים ההתיישבות על הספה).

גם בסרט, כל הרכיבים המוכרים של חיי "הסימפסונים" – העיר, תושביה, המותגים, החנויות, השלטים והתושבים – מטופלים באופן שלא משאיר ברירה לצפייה שנייה, ונדמה שאיפה שהיה אפשר להוסיף עוד אלמנט של טירוף, הוסיפו. תמיד במידה הנכונה. אלוהים נמצא בפרטים הקטנים, ובאנימציה, יותר מהכול, יש את החופש להיטפל לכל הפרטים הקטנים האלה, למלא את החללים איפה שצריך ולהשאיר את הרווח בדיוק במקום הנכון. לדעת לדייק בכל תנועה והברה, או לדעת לא לעשות כלום. אנימציה היא תזמון, זה הכול. והתזמון של "הסימפסונים – הסרט" לא היה יכול להיות טוב יותר.

הזמן הצהוב

אחרי ש"התחממות גלובלית", "אסון אקולוגי" ו/או "מודעות סביבתית" הפכו למושגי מפתח בשיח הציבורי, אמריקה – צדקנית ומזויפת מתמיד - החלה לייצר תרבות ירוקה מסוג חדש, הסוג הפופולארי. נראה כי לגריינינג וחבר מרעיו יש בטן מלאה על הסיפור הזה ואם הנושאים הסביבתיים היו תמיד בלב ליבה של הסדרה הטלוויזיונית (לנצח ייזכר מיסטר ברנס יורק את הדג בעל שלושת העיניים שנדלה במאגר שפכים ליד מפעלו), אז הפעם הם הציר המרכזי עליו מושתתת עלילת הסרט.

בעקבות מעשה עצלני ורשלני של הומר עולה הזיהום באגם ספרינגפילד על המותר. ממשלת ארה"ב בראשות ארנולד שוורצנגר (לא עוד הפארודיה של מקביין, אלא אה-נולד בעצמו!), שמנוהל בעצמו על ידי ראס קארגיל, ראש המטה להגנה סביבתית ואיש עסקים ממולח, מחליטה לאטום את העיר בכיפת זכוכית משוריינת ולבודד אותה מהעולם. אזרחי העיר זועמים, הסימפסונים בורחים, בארט מאבד את הערצתו לאביו, ליסה מתאהבת, מארג' מתנהלת בהיגיון עד שהאהבה מנצחת אותה ומגי כמו תמיד יוצאת הכי קולית. מפה לשם הם עוד יצילו את כולנו אבל עד אז הם נכנסים באמ-אמא של ממשל, באיילי ההון, בארגונים ירוקים מזויפים, בכוכבי קולנוע מנג'סים, בכנסיה, באזרח האטום, בכוכבי רוק, בהשפעות של המלחמה בעירק על האלימות בחברה וגם קצת בעצמם. בכלל, זו האמירה הכי נשכנית שיצאה מבית הסימפסונים וזו אמירה מפורשת. ולמרות שעדיין מדובר בסימפסונים, ולא ב"סאות'פארק", ולנצח האהבה של מארג' להומר וחשיבות התא המשפחתי לשניהם יגברו על כל מכשול, "הסימפסונים – הסרט" הוא חתיכת גיליון הרשעות, מנומק ולא פחות מרציני.

במובן מסוים, אפשר להתייחס ל"הסימפסונים - הסרט", כתשליל המוחלט של "הרובוטריקים". שתיהן סדרות אנימציה מדוברות שעובדו למסך הגדול - אחת מהן לכדי טקסט פטריוטי על גבול הגועל-נפש, ואילו השנייה טוחנת את אמריקה מבפנים, מבלי למצמץ. בשני הסרטים יש מעורבות עלילתית נכבדה של הממשל האמריקאי, אולם בעוד ב"רובוטריקים", גם הגורמים השליליים מתבררים בסוף כמי שרק חפצים בשלומה של אמריקה, ב"הסימפסונים - הסרט", הם לא נגאלים בשום שלב בסרט. למעשה, הרע המוחלט בסרט, ללא שום גורם חיובי בתוכו שיאיר מעט את חזותו ודימויו, הוא ממשלת ארצות הברית. לכל הרוחות, אפילו בסרטים על מלחמת העולם השנייה יש את הנאצי הטוב ואילו אצל גריינינג אין אפילו גורם פרו-ממשלתי אחד לרפואה.

וחוץ מזה הוא גם סרט מצחיק בשגעת. לצד הקאסט הקבוע מצטרפות דמויות כמו ה"בובס ליידי", שאמאנית אינדיאנית עם חזה ענק שעוזרת להומר להגיע לרגע ההארה שלו על חייו, "ספיידר-פיג", חזיר המחמד שגונב לבארט את תשומת הלב ושוורצנגר כנשיא האדיוט הבא של ארה"ב – ומייצרות רגעים קומיים שהם לא פחות מגאוניים. ורק גאונות יכולה להפוך צהוב למכנה משותף הכי רחב ועדיין הכי אינטליגנטי.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully