ההצלחה המפתיעה של "גלדיאטור" בתחילת העשור הקודם העירה את ז'אנר סרטי העת העתיקה מתרדמת של יותר משלושה עשורים. הוליווד כה התלהבה מן החזרה למקורות, עד שהיא אפילו הרחיקה לכת, ועברה מרומי ליוון.
וכך, אנו חוזים בעשור האחרון ברצף של מוצרים קולנועיים המתבססים על סיפורים מן המיתולוגיה וההיסטוריה היוונית. אפשר גם להבחין באבולוציה של הז'אנר החדש-ישן הזה: הסרט העכשווי הראשון מסוגו, "טרויה", עוד היה עשוי פחות או יותר בסגנון הקלאסי של פעם. לאחר מכן הגיע "300", שכבר התבסס על נובלה גרפית והביא אל הבד את האסתטיקה החדשנית של סוג האמנות הזו, ואז בא "התנגשות הטיטאנים", שפחות או יותר נראה כמו האפוסים הישנים והטובים, אבל הוסיף לקלחת גם שימוש בתלת מימד.
בסוף השבוע האחרון התגלגל אל המסכים "בני אלמוות", והוא כבר משלב בתוכו את כל הסגנונות והחידושים השונים והמשונים שכל אחד משלושת קודמיו הציע בנפרד. וכך, הסרט פורש בפנינו מיתוס על איכר פשוט (הנרי קאוויל, שבקרוב נראה אותו גם כסופרמן החדש), המתגלה כיחיד שיכול להציל את האנושות מפני מלך מרושע (מיקי רורק) המאיים לעורר מחדש את הטיטאנים.
זה סיפור נדוש שכמותו כבר ראינו שלל פעמים, אך "בני אלמוות" מציג אותו במקרה זה כאילו מדובר במשחק מחשב שנעשה על פי קומיקס שנכתב על בסיס קלאסיקות קולנועיות של הז'אנר. כמו כן, הוא עושה זאת בשלושה מימדים, ובניגוד לנהוג בקולנוע האמריקאי של השנים האחרונות, המימד הנוסף מתגלה כתרומה משמעותית.
למפגן הכוח החזותי הזה אחראי טרסם סינג, שהוא אחד היוצרים הייחודים בהוליווד ובהתאם לכך גם המקוללים שבהם. החזון שהוא מביא עמו לכל פרויקט, וההתעקשות שלו שאף גורם מלמעלה לא ישנה בו אף פרט, הכניסה אותו לרשימה המכובדת של קולנוענים הוליוודיים שאצלם השלמת סרט היא נס שקורה פעם בכמה שנים אם בכלל. כתוצאה מזאת, "בני אלמוות" הוא בסך הכל היצירה העלילתית הארוכה השלישית פרי עטו, וזאת לאחר "התא" שלא הצליח במיוחד ו-"The Fall" שהיה כישלון קופתי עצום וגם נגנז בישראל.
כמו בשתי עבודותיו הקודמות, גם כאן אותו חזון מאתגר ומלא שאר רוח של סינג מתפוצץ על המסך בצורה מהודרת ועשירה. אמנם זאת אסתטיקה שבאופן בסיסי מזכירה צורות סיפוריות מודרניות בסדר הגודל של משחקי וידאו ונובלות גרפיות, אבל זה לא אומר שאינה נבנית על מעיין שופע של מקורות.
אחרי הכל, עוד בהיותו יוצר וידאו-קליפים הושפע סינג מעבודתו של הבמאי האגדי סרגיי פרז'נוב, זה שסרטיו היו יותר שירה מאשר קולנוע, וגם כאן הדבר בא לידי ביטוי. בדיוק כמו מורה דרכו, גם סינג הולך בקו צבעוני ופיוטי, רואה את הקולנוע כהמשך ישיר לחלומות ומבקש ליצור חוויה רוחנית, מהסוג שמקבלים בכנסייה. כתוצאה מכך, כל תפיסת החלל של הסרט יונקת השראה מן המבנים הנוצריים המפוארים, ובהתאם לזאת האמצעי האמנותי הבולט בסרט הוא הדגשת העוצמה והגדולה של דמויות אחדות על פני האחרות.
כישוריו של סינג כמעצב גרפי באים לידי ביטוי בעיקר ברגעי הפעולה של הסרט, שהם מרשימים ובעיקר אלימים בצורה יוצאת דופן. למעשה, הללו כה אכזריים ושותתי דם עד שהם גורמים למה שהיה עד כה המוצר הקולנועי הברוטלי בסביבה, "דרייב", להיראות כמו מחרוזת יוטיוב עם דודו זר.
הבעיה היא שאף כי כמותם מעוטה, קטעי האקשן הללו מתחילים לחזור על עצמם בשלב מסוים. חמור מכך, כיוון שאין די מהם בסרט, "בני אלמוות" מתבסס בעיקר על סצינות דרמטיות, שאותן בונה סינג ביד כבדה וחלשה. בהתאם לזאת, חילופי הדברים שבין קרב אחד לאחר מתגלים כנלעגים, חלולים ומשעממים. הבעיה מחמירה בעיקר כל פעם שמגיחה למסך דמותה של האורקל (פרידה פינטו), שהניגוד בין החשיבות שהעלילה מייחסת לה ובין הופעתה האנמית מעוררים גיחוך, וקצב הדיבור הפומפוזי שלה פשוט מתיש.
כל זה מוביל אותנו לבעיה האמיתית של הסרט מרהיב ככל שיהיה החזון של סינג, הוא פועל בז'אנר שאף קולנוען כבר לא יכול להצליח בו. הסיבה לכך היא שאפוסי העת העתיקה סובלים באופן מובנה מפאתוס ומכבדות מיושנים, שאי אפשר להתגבר עליהם בשום דרך. אם מתעלמים מהן, התוצאה נראית לא רלוונטית, ואם מנסים להתייחס להן בצורה מודעת לעצמה, הסרט הופך לגדוש ויומרני עוד יותר, עד כדי כך שהצופה פשוט רוצה לקום ולצעוק לבמאי לרדת כבר מן האולימפוס.
כיוון שסיפורי המיתולוגיה היוונית נכתשו בתרבות הפופולרית כך שקשה לקולנוענים כבר למצוא דברים חדשים לומר עליהם, זו יומרה שמתקשה להגשים את עצמה. בהתאם לזאת, אף ש"בני אלמוות" מתחיל ונגמר בציטוטים של סוקרטס, ברגעי השיא שלו רואים את פינטו פושטת את בגדיה ואת רורק יורק לתוך קערה, ואין המחשה טובה מזו לפער שבין הצהרת הכוונות והתוצאה בשטח. כתוצאה מכל זה, באופן אירוני לשם שלו, "בני אלמוות" מוכיח בעיקר דבר אחד: הגיע הזמן שהוליווד תניח ליוון העתיקה לנוח בקברה.
"בני אלמוות" - לטריילר ולמידע נוסף