היה זה ג'ייסון לי שאמר בסרט "לרדוף אחרי איימי" ש"הומואים אני יכול להבין, כי כל אחד זקוק לזין, אבל לסביות?". בניגוד ללי, בחיי שאין לי שום דבר נגד לסביות; איני מרגיש בתחרות איתן, הן אינן מאיימות על הגבריות שלי, לא יוצרות בי חרדת סירוס ולרוב אנחנו מסתדרים נהדר. למעשה, אחד הכישורים הפחות שימושיים שיש לי, הוא רדאר הלסביות המדויק שלי, שכמעט ואף פעם אינו מאכזב (הדבר היחיד שיכול לבלבל אותו הן מושבניקיות וקיבוצניקיות, אבל גם זה קורה לעתים נדירות). אי לכך, אני מבקש שאת הסלידה שלי מקייז צ'ויס לא תתייגו כהומופביה. זה בכלל לא בגלל שהסולנית לסבית - שהיא מעדיפה משאיות על קטנועים, שטיחים על מרצפות וסוללות על גומי - ופונה בעיקר לנשים (ובאופן מפורש יותר נשים שאוהבות נשים), אלא בגלל שהם להקה עלובה, שמשום מה זכתה להכרה בקרב קהל האינדי והאלטרנטיב. הכח של קייז צ'ויס, היה תמיד הקהל הנשי. קחו כל מתבגרת ממוצעת שחשה עצמה מוזרה ומיוחדת בניינטיז, ותגלו שהיא נשבעה בשמם של קייז צ'ויס לנצח. נסו לומר מילה רעה אחת על הסולנית שרה בטנז, וראו כיצד מתנפח לה הוריד במרכז.
כמו הרבה חוליים של החברה גם קייז צ'ויס מגיעים מבלגיה, מהעיר אנטוורפן. כצפוי ממדינה שהפכה את הפדופיליה לשמה השני, גם כאן קיים חשד ליחסים פרובלמטיים בתוך הלהקה, בין הסולנית שרה לאחיה גרט (Gert), הגיטריסט והמוזיקאי הבכיר בה. שניהם מהווים את הגרעין הקשה של הלהקה, והם אלו שהגו את שמה. אם לא ידעתם ה-K בקייז צ'ויס מרפרר ליוזף קיי, בן דמותו של פרנץ קפקא בספרו "המשפט", שזה מה זה מלמד על תחכום ואינטליגנציה מצדם. כאילו, הצלחנו לדחוף פנימה את קפקא, אז כדי לכם לשים לב אלינו ולהתייחס אלינו ברצינות, לפחות באותה רצינות שבה אנחנו לוקחים את עצמנו. גם הסינגל הראשון שלהם, "Not an Addict" שהיה להיט ענק, היה טקסט של מתחכמים שמביאים את הסעיף. הוא דיבר על בחורה שחושבת שהיא שולטת בצריכת הסמים שלה וחושבת שהיא לא מכורה, אבל אתם יודעים מה? היא לא! היא נרקומנית וזה מה שיקרה לכל אחד מכם שלוקח שאכטה וחושב שהוא יוכל לצאת ממנה בזול. כי לסם, חברים, יש מחיר.
הלהיט השני של קייז צ'ויס, שהוא גם השיר הגדול ביותר שלהם בארץ וזה שהביא אותם לחמם כאן את גרבג' לפני 10 שנים, הוא "Everything for Free". הפעם לא מדובר בסמים, אלא במשבר זהות. אולי זו סכיזופרניה, אולי מצוקה עכב הדחקה של זהות מינית, אבל בכל מקרה מדובר בשיר נורא עם טקסט לכאורה מורכב של קונפליקט פנימי, אבל בעצם הוא מורכב מגיבוב של שטויות בסגנון "שמי הוא בילי, זהו יום ההולדת שלי אתה מוזמן למסיבה במורד הפרוזדור" או "לאן שאלך מה שאהפוך להיות, או מי שאני או מה שאהיה לעולם לא אדע, אבל בטוח שאקבל הכל בחינם". גם טובי הפרשנים הסמיוטיים מתקשים להבין למה בדיוק מתכוונת כאן המשוררת (מה ההבדל בין "מי שאהפוך להיות" ל"מי שאהיה"?). וזה לא שיש כאן איזה רצף תודעתי שחוסר ההיגיון הוא ההיגיון הפנימי שלו, כי עם זה עוד יכולתי לחיות. מה שקורה ב"Everything for Free" הוא שרלטנות טקסטואלית מרגיזה במסווה של עומק.
גם הדיסטורשנים שמעטרים את ההפקה או העובדה שיש כאן זמרת עם קול לכאורה מחוספס, לא מצליחים לרמות שמסתתר כאן שיר רוק ברמה הנחותה ביותר. בדומה ל"זומבי" האיום של הקרנבריז, הדיסטורשן הוא בחירה אסתטית אופורטוניסטית, שכאילו באה לתפוס איזה מומנט אופנתי באמצע שנות התשעים ולסחוף קהל אלטרנטיבי, מה שלמרבה הצער הצליח. לא ברור איך התקבעו בתודעה קייז צ'ויס כלהקה איכותית, אבל בדיוק בשביל לשים סוף לבלוף הזה אנחנו כאן.
באסה או קלאסה: "Everything For Free" של קייז צ'ויס
רונן ארבל
7.1.2009 / 16:57