וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

פרק ראשון: הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט

9.6.2009 / 12:03

"הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט" בהוצאת עם עובד, הוא הרומן הראשון של ירמי פינקוס, שמלווה אותו בציוריו.

מיתה בצ'רנוביץ

אף?על?פי שכבר ק?ר?ב לשנתו התשעים, לא ייחס תחילה הפרופסור מ?רקו?ס פ?ב??ריק?נ?ט כל חשיבות למיחו?שי המעיים שלו: ממתי פוחד יהודי בעל?ניסיון מקצת ג?זים, אמר בלבו. אך ככל שעבר הזמן גברו הכאבים, וכעבור שבועיים כבר נחלש הפרופסור כל?כך, שלא היה מסוגל עוד לרדת ממיטתו. מיני פרפורים וקרקושים הציקו לו בעוצמה שלא ידע כמוה, והתנועות המ?גמ?תיות הסמויות שהתחוללו בקרביו פנימה הסבו לו סבל נוראי. פניו חוורו וכולו התכווץ וקרס לתוך עצמו, עד שקשה היה לזהות בו את הפרופסור הסמכותי משכבר הימים: בינו לבינו כבר הבין כי חלה את חוליו אשר ימות בו.

השבועות האחרונים של חייו עברו עליו בחדר הגדול של דירת המשפחה, אל מול בית התיאטרון המפואר של צ'רנוביץ הנשקף מן החלונות. אש טובה בערה באח, שטיחים כהים כיסו את רצפת העץ הממורטת, ועל מיטתו של החולה נפרש?ו כל בוקר סדינים לבנים מעומלנים. לצד המיטה העמידו שולחן ב??יד?רמ?איי?ר עגול בעל רגליים מעודנות ועליו בקבוקי זכוכית כהים, מלאים שיקויים חסרי תועלת שרשם לו הרופא. לעיני מבקריו לא התגלה אלא ראשו העייף, הזערורי, השקוע בין משמניהן הקרירים של הכסתות. כדי שלא יטריד האור את עיניו העששות, פתחו את הווילונות בשעות הבוקר המוקדמות בלבד, ובשאר שעות היום החשיכו את החדר והדליקו נברשת של בדולח שהפיצה נוגה רך. לפי בקשתו תלו על הקיר שלצד המיטה ציור נושן שקנה אביו בווינה לפני שמונים שנה. הציור היה נתון במסגרת כבדה מוזהבת, ובימי ילדותו הרחוקים פ??אר את לשכתם של הסוחרים פבריקנט שבקומה התחתונה; בכל פעם שהזדמן לשם היה מרקוס הילד יושב מולו ובוהה בו שעות ארוכות, מתענג על הפחד העמום שהוליד בלבו. בק?דמת התמונה נראה אחו ושביל מפותל חוצה אותו. ב??שביל צעדו אישה וילדה קטנה ופניהן אל בקתה מרוחקת, אפופה אור פלאי, ודקל ענקי מתנשא לצ?דה. יער עבות מסתורי צמח מאחורי הבקתה, והשמים היו כמעט שחורים — אם משום שכך צייר אותם הא?מן, ואם משום שקדרו מזוק?ן. לפליאתו, נוכח הפרופסור הישיש שדבר לא נשאר עוד מן האימה הסתומה שעוררה בו התמונה בילדותו, ושכל הקושיות שהטרידו אז את נפשו הרכה, כגון מה יתגלה לעיני השתיים בהגיען אל הבקתה, שוב אינן מעניינות אותו כלל.

השחקניות הוותיקות, חברות הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט, שהתגוררו לא הרחק משם, בדירתן המשותפת בה?אל?ט?גאס?ה, קיימו מצוות ביקור חולים באדיקות יתרה, ולא עזבו את מיטתו של השכיב?מרע אלא עם רדת הלילה, שאז היו פורשות ומותירות אותו להשגחתה של ב??קי. משרתת נאמנה זו, שש?ערה המאפיר גזוז על עורפה וצלב קטן תלוי על צווארה, לא משה ממנו ולא נרתעה אפילו כשאבדה לו השליטה על סוגריו. היא הניחה רטיות קרות על מצחו, ניגבה את שאריות מרק העוף מסנטרו הצמוק, וליטפה בשקט את כף ידו הפריכה, הזרועה בהרות. בעלת?מום היתה, אילמת, וכל שהוציאה מפיה נשמע לאוזן זרה כנהמות חסרות פשר; אבל דווקא קולות ההמיה הללו, שנתלוו אל מעשיה אצל הגוסס, דומה שהשרו עליו רוגע.

רק זו?פיה פבריקנט, גיסתו של הפרופסור, הביטה על ב??קי בעין עקומה. "לא מוצאת חן בעינ?י הגו?יה הזו שנדחפת לכל מקום," אמרה למימי לנדאו בוקר אחד כשהזדמן להן לחכות יחד מחוץ לחדרו של החולה.

"ומי יטפל בו, א?ת?!" הטיחה מימי.
"לו? אני במקומך, לנדאו, לא הייתי מתחצפת ככה," גערה בה זו?פיה. "אין דבר, עוד מעט ייגמר כל הסיפור הזה, אברו?ם שלי ייקח את העניינים לידיים, ואז נראה איך תדברו אלי כולכן. עוד תתחננו על ארבע שנזרוק לכן איזו עצם."
"הוא עוד לא עוצם עיניים כל?כך מהר, מרת פבריקנט."
"ומה את חושבת, שהוא יקום פתאום וירקוד ק?ז?צ'ו?ק?" גיחכה זו?פיה, "במקום לבזבז זמן ולחכות לנסים, מוטב שתתחילי להכין לי רשימה מסודרת של כל הנכסים וחשבונות הבנק."

מימי פלטה אנחת תרעומת והשתתקה. מעולם לא חיבבה את האישה השחצנית הזו, כפרייה פשוטה שלא היתה ראויה כלל להסתפח על משפחת הסוחרים הנכבדים לבית פבריקנט. למען האמת היתה זו?פיה יפהפייה גדולה בשעתה — ובזכות יופיה הצליחה לתפוס לה גביר חשוב, את שלמה פבריקנט המנוח, איש נוח לבריות שהיה מבוגר ממנה בהרבה. מאז נישאה לו שכחה גאוותנית זו גם את אביה, הג?לב מכפר ז'אדו?בה, וגם את אמה?, אשת הגלב מכפר ז'אדו?בה. חיש?קל סיגלה לה את אורחותיהם של עשירי הכרך, ובזכות פיקחותה הטבעית והילוכה האצילי הצליחה לשוות לעצמה מראה גא?יוני של גברת אלגנטית שש?ערה מתוח לה לפקעת על עורפה. זאת ועוד, משהעמידה לבעלה שני בנים זכרים, יורשים יחידים לבית פבריקנט מצ?'רנוביץ, גב?ה לבה אף יותר, והיא החלה נוהגת שררה בכל סובביה. כפי שיקרה תכופות, קלסתרה היפה לא היה בו כדי לכסות לאורך ימים על תכונותיה, ועכשיו שקרבה לשנתה החמישים וחמש ניכרו בו היטב רשעותה ותככנותה. אפה הלך והתחדד, שפתיה התכווצו ונהיו דקות כחוט. קשה היה למצוא דמיון פיזי בינה לבין שני בניה, שירשו מאביהם את הארשת הרכה, הבעל?ביתית של כל בני פבריקנט.

כל עוד היה שלמה פבריקנט המנוח בין החיים, הקפידה זופיה על גינונים של נימוס כלפי גיסה הפרופסור; אך מרגע שהתאלמנה והיא בת ארבעים ושלוש, לא טרחה עוד להסתיר את הזלזול והתיעוב שחשה כלפי אחיו הבכור של בעלה. היא בזה לו משום שביכר את חיי התיאטרון על?פני עסקי המשפחה, ורגזה על שהעדיף מסיבות במועדונים מפוקפקים על?פני סעודות הערב המהוגנות בביתה, שהוזמנו אליהן שמנה? וסולתה? של צ'רנוביץ. היא ב?ו?שה בהליכותיו הראוותניות שהיו מוקיוניות בעיניה, ופחדה שמא יקום יום אחד ויעמיד פתאום ולדות שינשלו את בניה מירושתם. מתוך החששות האלה ק?רבה אליה את גיסה השני, יו?ז'י, אחיו הצעיר של בעלה, רווק מושבע חלש אופי, שהתגורר במעון המשפחה ועזר בניהול העסקים; יו?ז'י נכנע לה בנפש חפצה ואף רשם על שמה את חלקו ברכוש משפחת פבריקנט, למקרה שילך לעולמו לפניה.

***

בערב היום השני לשבוע הרביעי לחוליו, ציווה הפרופסור על בקי המשרתת להזעיק אל מיטתו את כל שחקניות הקברט, את אחיו יו?ז'י, את גיסתו זו?פיה, ואת שני בניה אברהם והרמן. אחרי שכבר התקבצו שם כל אלה ונעמדו דוממים סביב ערש?הדווי, התפרצה פתאום אל החדר אסתר ליכט, הכוכבת המהוללת של הלהקה, כולה רצוצה מיגון ועיניה אדומות מבכי. "טא?טע, טא?טע," זעקה, "אל תעזוב אותנו, טא?טעלע. מה יהיה עלי בלעדיך, העצבים שלי לא יעמדו בזה, אוי טא?טע, א?יך שטא?רב א?וועק," — ומעוצ?ם השיברון צנחה באפיסת כוחות על הכורסה הנוחה ביותר שהיתה בחדר. אחת השחקניות חשה אליה להשיב את רוחה בטב?ק הרחה, ואילו זופיה פבריקנט עיקמה את שפתיה ונעצה בה מבטי שנאה.

"ש?ה, אסתר'ל, ש?ה," גנח מרקוס, "זה אני שהולך לגמור פה, לא את." לחיזוק דבריו נפח נפיחה צייצנית והשתתק. נשמעה דפיקה בדלת, ונכנס הא?ד?בו?ק?ט ס?נ?דו? צ?'ר?ני בחליפה שחורה, ספק פרקליט ספק קברן, פניו קודרות, קרחתו בוהקת, ושקיקי עור תפו?חים תלויים לו מתחת לעיניו הקטנות הערניות. סנדו?, סנדו?, מה אתה עושה את עצמך כאילו המוות בכלל לא נוגע לך, הרי גם אתה כבר לא ילד, הרהר הפרופסור בתערובת של רחמים וקנטרנות, ורמז לו באצבעו שיתקרב אליו. הא?דבו?ק?ט הוציא מתיקו בחשיבות צרור מסמכים ומסר אותם לחולה. זה ע?לעל בהם קצרות לצאת ידי חובה, שהרי היטיב להכירם, והעביר אותם אל מימי לנדאו, שמיד הוציאה משקפיים מנרתיק של עור והתעמקה בהם בדקדקנות, למורת?רוחה הברורה של זופיה פבריקנט. כל אותה שעה לא העז איש לפצות פה, ואוושת הדפדוף היתה הרחש היחיד שנשמע בחדר. כשגמרה לעיין בניירות, החזירה אותם מימי לא?דבו?ק?ט צ?'רני ופנתה אל מרקוס פבריקנט: הכול בסדר, בעל?הבית. על?פי סימן זערורי מיהרה המשרתת להתפיח את הכסתות ולעזור לחולה להתיישב. הוא הניח יד רופסת על כתפה, השתעל חלושות ופתח:
"עוד מעט י?רד המסך האחרון על מופע ארוך, אולי ארוך מדי לטעמם של אחדים," אמר. "והיות שלא יהיה פה הדרן, ירשו לי הצופים כמה מילים אחרונות. רצוני המוחלט הוא שכל זכויותיהם של יורש?י תהיינה מו?ת?נות בכך שידאגו לשלומה ולר?ווחתה של בקי. את לא תשכחי את זה, קעצעלע?" שאל והעביר בחיבה את כפו על לחיה הקמוטה של האילמת. זו הנהנה לאות הסכמה והוא המשיך:

"הצוואה פשוטה למדי. החלטתי להוריש הכול, למע?ט מזכרות אישיות, לאחייני ה?רמ?ן. זה רצוני האחרון כפי שהוכתב בדעה צלולה לעורך?דין ס?נדו? צ?'רני."

כולם הפנו עיניים נדהמות לעבר הצעיר הצנום הנבוך, שעד אותו רגע לא השגיחו בו כלל. הנשמע כדבר הזה — לקחת את כל הדירות, ואת המזומנים, ואת הביטחונות, ואת ניירות?הערך, ואת המוניטין, ומי יודע מה עוד, ולהפקיד הכול סתם כך בלי סיבה, ואולי אפילו או?יף צו? להכעיס, בידי אותו בחור חיווריין שנראה כמי שחלב אמו עוד לא יבש על שפתיו — בשעה שכאן לידו עומד אחיו הבכור אברהם, הלוא הוא אברו?ם שכולם חוזים לו עתיד מזהיר, אברום שכבר גילה לא אחת ולא שתיים חוש מובהק לעסקים? קריאות ההפתעה והתימהון השתתקו באחת לשמע קול כחכוח ממיטת החולה. הליחה שהצטברה בגרונו חנקה אותו לרגע, ובקי הזדרזה להגיש לו את המרקקה.

"אתה תמשיך את דרכי, יי?נגעלע," הוסיף לאחר שהוקל לו, "וא?ת, מימי הנאמנה והמוכשרת שלי, את תהיי יד ימינו. כפי שהלכת אתי שנים ארוכות, ככה תלכי גם אתו, ויחד תובילו את הלהקה להצלחות חדשות. צ'רני, הדיאמנטים!"

האדבוקט הוציא מתיקו שקיק קטיפה קטן ופיזר את תכולתו על צלחת חרסינה. עיניה של זופיה פבריקנט, שעדיין היתה מוכת הלם, נפערו למראה הזהרורים המנצנצים אליה מן הצלחת. כל הרחשים שריחפו בחלל החדר, אותם רעשי חרש שמשמיעים הבריות מבלי דעת כשהם מגרדים את גבם מבעד לחולצה, מנסים למצוץ פירור שנתקע בין שיניהם, וכיוצא באלה — כל רחש נדם לנוכח המראה המרהיב. על?פי סימן מאת הפרופסור החזיר הפרקליט את היהלומים לשקיק, ומסר אותו בחגיגיות לידי הרמן.
"אתה ילד טוב, הרמן," אמר הפרופסור, "תמיד היתה לך נשמה, ואני יודע שלא תפקיר את השחקניות שלי. את היהלומים האלה קניתי לפני המלחמה הגדולה, כשנאלצתי להיפטר מכל הרכוש שהיה לי בס?דיגו?רה. אלוהים עשה עמי חסד, ומעולם לא הצטרכתי למכור אותם. קח אותם, הרמן, ושמור עליהם היטב. מי יודע, אפשר שיום אחד הם עוד יצילו אתכם."

כאן שב הפרופסור המסכן ופלט נפיחה, שהפעם התישה אותו לגמרי. לרגע בהה נ?כחו, מופתע בעצמו מן הריח שהפיקו בני?מעיו, ואז עצם את עיניו והתהפך על צדו. בתוך כך פרצה סביבו מהומת אלוהים: זופיה פבריקנט פצחה בבליל של גידופים ויללות, מקללת את היום שבו נישאה לאיש מבית פבריקנט, מימי לנדאו ניגשה אל היורש הצעיר ולחצה את ידו (לא לפני שהגניבה קריצה נקמנית לע?בר אמו), הדוד יוז'י מזג לעצמו כוסית סליבוביץ' וגמע אותה באחת, שתי שחקניות פרצו ביבבות והתחבקו זו עם זו, ואילו שחקנית אחרת, י?ט?י הירש המלנכולית, הצטנפה בפינה ומרטה את שערותיה הלוך ומרוט. כששככה המהומה שמו לב פתאום שמרקוס פבריקנט מוטל על משכבו בלא הכרה. הוא לא התעורר עוד, ומקץ שלושה ימים הלך לעולמו.

וזו לשון ההספד שנדפס בשנים?עשר באפריל 1937 בעיתון "צ?'רנו?ביצ?ר א?לג?מ?יינ?ה צ?ייטו?נג":

פרופסור מרקוס פבריקנט, המייסד והמנהל האמנותי של קברט פבריקנט מאז שנת 1878, נפטר אמש והוא בן שמונים ושמונה. פבריקנט, שנודע בתמונות הראווה ההיסטוריות שהעלה בקברט שלו, נחשב לאחד מאבות התיאטרון הרומני. אמנות הבמה של ארצנו חבה לו חוב גדול על התהילה שהביא לה בכל רחבי מזרח אירופה: מגליציה ועד בסרביה, מבודפשט ועד ב??ר?טיס?ל?ב?ה, זכו ה?tableaux vivants של האמן הרומני הדגול לפופולריות רבה ולאהדת המבקרים. מחוגי הקברט נמסר כי הפרופסור פבריקנט נפטר במפתיע בעיצומן של ההכנות למסע ההופעות הראשון בפריז. אמן בנשמתו עד רגעו האחרון. תהי מנוחתו עדן.

"הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט", ירמי פינקוס // עם עובד

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    1
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully