וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

פרק ראשון: "בורדינג הום"

26.4.2010 / 6:30

בספרו "בורדינג הום" מתאר גיירמו רוסלס את חיי היומיום בבית מחסה למשוגעים במיאמי ואת שגרת יומם של אלה שנזרקו אל מחוץ לחברה אל תוך מקום מטונף, אלים ואפל

מחוץ לבית היה כתוב "Boarding home", אבל אני ידעתי שהמקום יהיה קברי. זה היה אחד מאותם בתי מחסה שוליים, שבאים אליהם אנשים מנושלים בידי החיים. משוגעים ברובם. אף על פי שמדי פעם בפעם יש ביניהם גם זקנים, שמשפחותיהם נטשו אותם כדי שימותו מבדידות ולא יפריעו לחייהם של המצליחנים.

"יהיה לך טוב פה," אומרת דודתי הנוהגת בש??ב?רו?ל?ט שלה, הדגם החדיש ביותר. "אתה הרי מבין שכבר אין מה לעשות."

אני מבין. אני כמעט עומד להודות לה על שמצאה בשבילי את המאורה הזאת כדי שאוסיף לחיות, ולא אצטרך לישון בחוץ, על ספסלים ובגנים הציבוריים, מכוסה בשכבות של טינופת ועמוס ער?מות בגדים.

"כבר אין מה לעשות."

אני מבין אותה. הייתי מאושפז ביותר משלושה בתי=משוגעים מאז שאני כאן, בעיר מ?י?אמ?י, שהגעתי אליה לפני שישה חודשים בבריחה מפני התרבות, המוזיקה, הספרות, הטלוויזיה, אירועי הספורט, ההיסטוריה והפילוסופיה של האי קובה. אינני גולה פוליטי. אני גולה מוחלט. לפעמים אני חושב שאילו נולדתי בברזיל, בספרד, בוונצואלה או בסקנדינוויה, בסופו של דבר הייתי בורח גם מרחובותיהן, מנמליהן ומערבותיהן.

"יהיה לך טוב פה," אומרת דודתי.

אני מביט בה. מבטה נוקב. אין רחמים בעיניה היבשות. אנחנו יוצאים מן הרכב. על הבית כתוב "Boarding home". זה אחד מאותם בתים הקולטים אל תוכם את הפסולת של החיים. יצורים שעיניהם ריקות, לחייהם שדופות, פיותיהם חסרי שיניים, גופיהם מלוכלכים. אני חושב שרק כאן, בארצות הברית, יש מקומות כאלה. מכירים אותם גם סתם בשם "homes". הם אינם מוסדות ממשלתיים. הם מוסדות פרטיים, וכל אחד רשאי לפתוח עסק כזה ובלבד שיוציא רישיון ממלכתי ויעבור קורס לפרמדיקים.

"...עסק כמו כל עסק," מסבירה לי דודתי בהדרגה. "עסק כמו ח?ברה לטיפול בגופות, חנות של אופטיקאי או חנות בגדים. תשלם כאן שלוש=מאות פ??סו?."

אנחנו פותחים את הדלת. כולם נמצאים שם. ר?נ?ה ופ??פ??ה, שני המפגרים בשכלם; א?יל?ד?ה, הזקנה הבלה שמשתינה כל הזמן בבגדיה; פ??ינו?, גבר אפרורי ושתקן שאינו עושה דבר, רק נועץ את מבטו באופק בארשת קשוחה; ר?י?ס, שתום=עין קשיש שעין הזכוכית שלו מפרישה בלי הרף מוגלה צהובה; א?יד?ה, הגבירה שירדה מגדולה; לו?א?י, אמריקני חזק, גון עורו ירקרק והוא מיילל בלי הפוגה כמו זאב שנטרפה דעתו; פ??ד?רו?, אינדיאני זקן, אולי פרואני, ע?ד דומם לרוע העולם; ט?טו?, ההומוסקסואל; נ?פ?ו?ל?או?ן, הגמד; וק?ס?ט?נ?יו?, זקן בן תשעים שיודע לצעוק רק: "אני רוצה למות! אני רוצה למות! אני רוצה למות!"

"יהיה לך טוב פה," אומרת דודתי. "תהיה בחברת לטינים."

אנחנו מתקדמים. האדון קו?ר?ב??לו?, בעל הבית, ממתין לנו בלשכתו. האם הגעיל אותי למן ההתחלה? אינני יודע. הוא שמן ורכרוכי, לבוש אימונית מגוחכת, ועל ראשו לקינוח מצחייה של שחקן כדורסל צעיר.

"זה האיש?" הוא שואל את דודתי בחיוך.

"כן," היא עונה.

"יהיה לו טוב פה," אומר קו?ר?ב??לו?, "הוא יחיה כמו במשפחה."

הוא מביט בספר שאני נושא מתחת לבית=שחיי ושואל:

"אתה אוהב לקרוא?"

דודתי משיבה:

"זה לא רק זה. הוא סופר."

"אה!" אומר קו?ר?ב??לו? בפליאה מעושה. "ומה אתה כותב?"

"חרא," אני אומר ברכ?ו?ת.

"הבאת את התרופות?" שואל אז קו?ר?ב??לו?.

דודתי מחפשת אותן בתיקה.

"כן," היא עונה, "מ?ל?ר?יל. מאה מיליגרם. הוא צריך לקחת ארבעה ביום."

"בסדר," אומר האדון קו?ר?ב??לו? בסבר=פנים המביע שביעות=רצון. "את כבר יכולה להשאיר אותו. היתר זה ענייננו."

דודתי שבה ונועצת בי את מבטה. נדמה לי שהפעם אני מבחין בשמץ של רחמים.

"יהיה לך טוב פה," היא מבטיחה. "כבר אין מה לעשות."

שמי הוא ו?יל?יא?ם פ?יג?ר?ס, ועד שמלאו לי חמש=עשרה כבר קראתי את פ??רו?ס?ט הגדול, את ה?ס?ה, את ג'ו?י?ס, את מ?יל?ר, את מ?אן. הם היו לי מה שהקדושים הם לנוצרי אדוק. לפני עשרים שנה גמרתי לכתוב בקובה רומן שסיפר את קורותיה של מערכת יחסים. זה היה סיפור על אהבה בין קומוניסט לבין בורגנית, והוא הסתיים בהתאבדות של שניהם. הרומן מעולם לא התפרסם, והציבור הרחב מעולם לא התוודע למערכת היחסים שתיארתי. מומחי הספרות של הממשלה טענו שהרומן שלי חולני, פורנוגרפי ובנוסף לכך בועט במוסכמות, מפני שהוא מתייחס בבוטות למפלגה הקומוניסטית. אחר כך נטרפה דעתי. התחלתי לראות שדים על הקירות, הייתי שומע קולות שמקללים אותי והפסקתי לכתוב. יצא לי קצף של כלב חולה כלבת. באחד הימים, באמונה ששינוי של ארץ יציל אותי מן הטירוף, יצאתי את קובה והגעתי אל הארץ האמריקנית הגדולה. כאן חיכו לי כמה קרובי משפחה שלא ידעו מאומה על חיי, ואחרי עשרים שנה של נתק בכלל לא הכירו אותי. הם חשבו שיגיע אליהם איזה מצליחן עתידי, סוחר עתידי, פ??ל?י?ב?ו?י עתידי; בעל=בעמיו עתידי שיהיה לו בית עתידי מלא ילדים, ובסופי שבוע ילך לו לשפת הים, ינהג במכוניות טובות וילבש בגדים שהמותג שלהם ז?'אן מ?ר?ק או פ??י?ר ק?ר?ד?ן; אבל מי שהופיע להם בשדה התעופה ביום שהגעתי היה טיפוס מוטרף, כמעט בלי שיניים, רזה ומבוהל, כזה שנאלצו לאשפז אותו כבר באותו היום במחלקה פסיכיאטרית, משום שהוא הביט בחשדנות בכל בני המשפחה, ובמקום לחבק ולנשק אותם קילל אותם. אני יודע שזו הייתה אכזבה רצינית לכולם. במיוחד לדודתי שציפתה לגדולות ונצורות. ומה שהגיע הייתי אני. בושה וחרפה. כתם איום ונורא על אותה משפחה טובה של בורגנים קטנים קובנים, בעלי שיניים בריאות וציפורניים משויפות, עור מטופח, לבושים לפי צו האופנה, מקושטים בשרשרות זהב עבות, ובעלים של מכוניות מעולות מהדגם החדיש ביותר ושל בתים שחדריהם מרווחים ומצוידים במזגנים ובהסקה, כאלה שלא חסר שום דבר במזווה שלהם. ביום ההוא (היום שבו הגעתי), אני יודע שהם כולם הסתכלו אלה על אלה בבושה, העירו איזו הערה עוקצנית ויצאו במכוניותיהם משדה התעופה במחשבה לא לראות אותי עוד לעולם. וכך עד עצם היום הזה. היחידה ששמרה אמונים לקשרי המשפחה הייתה אותה דודה ק?לו?ט?יל?ד?ה, שהחליטה לפרוש עליי את חסותה והחזיקה אותי אצלה בבית במשך שלושה חודשים. עד ליום שבו, אחרי שנועצה בבני משפחה אחרים ובחברים, החליטה להכניס אותי ל?ב?ו?ר?ד?ינ?ג הו?ם, לבית הגרוטאות האנושיות.

"כי אתה מבין שכבר אין מה לעשות."

אני מבין אותה.

הב?ו?ר?ד?ינ?ג הו?ם הזה היה במקור בית ובו שישה חדרים. אולי התגוררה בו בהתחלה אחת מאותן משפחות אמריקניות טיפוסיות, שנמלטו ממ?י?אמ?י כל עוד רוחן ב??ן כשהתחילו להגיע לעיר הקובנים שברחו מן הקומוניזם. עכשיו יש בב?ו?ר?ד?ינ?ג הו?ם שנים=עשר חדרים זעירים, ובכל חדר יש שתי מיטות. המקום מצויד גם במ?קלט טלוויזיה ישן=נושן שתמיד מקולקל, ויש כאן מעין סלון ובו עשרים כיסאות קשים ורעועים. יש שלושה חדרי=שירותים, אבל אחד מהם (הטוב מכולם) שייך למנהל, האדון קו?ר?ב??לו?. בשני האחרים האסלות תמיד סתומות, כי אחדים מהדיירים משליכים לתוכן חולצות ישנות, סדינים, וילונות וחפצים נוספים מבד שהם משתמשים בהם כדי לקנח את ישבנם. האדון קו?ר?ב??לו? איננו נותן נייר טואלט, אף=על=פי שלפי החוק הוא אמור לתת. יש חדר=אוכל בביתן שנמצא מחוץ לבית, ואחראית לו איזו מולאטית קובנית עמוסה בעדיים ובצמידים של דתיים, ק?ר?יד?ד שמה. אבל היא אינה מבשלת. אילו הייתה מבשלת, היה האדון קו?ר?ב??לו? צריך לשלם לה שלושים דולר יותר בשבוע. וזה דבר שהאדון קו?ר?ב??לו? בחיים לא יעשה. וכך אותו קו?ר?ב??לו? עצמו, על פרצופו הארשת הבורגנית שלו, הוא זה שמכין את התבשיל מדי יום ביומו. הוא מבשל את האוכל בדרך הפשוטה ביותר: לוקח בידו חופן אפונים או עדשים וזורק אותם (טראח!) לתוך סיר לחץ. אולי הוא מוסיף להם קורטוב אבקת שום. היתר, האורז והמנה העיקרית, מגיע מחברת קייטרינג שנקראת "ס?סו?ן", ומכיוון שהבעלים שלה יודעים שהאוכל מיועד לבית=משוגעים, הם בוחרים את הדברים הגרועים ביותר שיש להם ושולחים אותם איך שבא להם בשני סירים גדולים ושמנוניים. מלכתחילה היו אמורים לשלוח אוכל בשביל עשרים ושלושה, אבל הם שולחים אוכל רק בשביל אחד=עשר. האדון קו?ר?ב??לו? סבור שדי בכך. ואיש אינו מוחה. אבל ביום שמישהו מוחה בכל זאת, האדון קו?ר?ב??לו? אומר לו בלי להסתכל עליו בכלל: "לא מוצא חן בעיניך? אם לא מוצא חן בעיניך, לך מפה!" אבל... מי ילך? הרחוב קשוח. אפילו בשביל המשוגעים שהמוח שלהם בעננים. והאדון קו?ר?ב??לו? שיודע את זה חוזר ואומר: "נו כבר, תסתלק!" אבל איש אינו מסתלק. מי שהעז למחות משפיל את עיניו, שב ולוקח את כפו ובולע שוב בדממה את העדשים הקשות.

כי בב?ו?ר?ד?ינ?ג הו?ם לאף אחד אין אף אחד. לא?יד?ה הזקנה יש שני בנים במ?ס?צ'ו?ס?ט?ס שלא רוצים לדעת עליה. פ??ינו? השתקן גלמוד ואין לו מכרים בארץ הענקית הזאת. ר?נ?ה ופ??פ??ה, שני המפגרים בשכלם, לעולם לא יוכלו לחיות במחיצת בני משפחותיהם הטרודים. לר?י?ס, שתום=העין הקשיש, יש בת בנ?יו?פ?ו?ר?ט שלא ראתה אותו זה חמש=עשרה שנים. א?יל?ד?ה, הזקנה הסובלת מדלקת בשלפוחית השתן, אינה יודעת אפילו מה שם המשפחה שלה. לי יש דודה... אבל "הרי כבר אין מה לעשות". האדון קו?ר?ב??לו? יודע את כל זה. הוא יודע זאת היטב. משום כך הוא בטוח כל כך שאיש לא יעזוב את ב?ו?ר?ד?ינ?ג הו?ם ושהוא יקבל גם להבא את ההמחאות על סך שלוש=מאות וארבעה=עשר דולרים שממשלת ארצות הברית שולחת מדי חודש בחודשו לכל אחד מהמשוגעים המתגוררים במעון שלו. בסך הכול עשרים ושלושה משוגעים; שבעת=אלפים מאתיים עשרים ושניים פ??סו?. לאלה נוספים עוד שלושת=אלפים פ??סו? שמגיעים אליו מאיזשהו מקור סיוע שאין לי מושג מהו, ביחד עשרת=אלפים מאתיים עשרים ושניים פ??סו? בחודש. משום כך יש לאדון קו?ר?ב??לו? בית בקו?ר?ל ג?י?ב??ל?ז ליד כל שמנה וסולתה וחווה ובה סוסים גזעיים. ומשום כך הוא מקדיש את סופי השבוע לספורט אלגנטי, דיג תת=ימי. משום כך מופיע במקומון ציור של ילדיו בימי ההולדת שלהם, והוא משתתף בנשפים לבוש בחליפה ועניבת פרפר לצווארו. עכשיו, אחרי שדודתי הלכה לה, מבטו שקודם לכן הביע חמימו?ת בוחן אותי באדישות צוננת.

"בוא," הוא אומר לאחר מכן ביבושת. והוא מוביל אותי במסדרון צר עד לחדר שמספרו ארבע, שם ישן משוגע אחר, שנחירותיו מזכירות את הרעש שמשמיע מסור חשמלי.

"זאת המיטה שלך," הוא אומר לי בלי להסתכל עליי. "זאת המגבת שלך," הוא מוסיף ומצביע על מגבת בלויה ומלאה כתמים צהובים. "זה ארון הבגדים שלך, וזה הסבון שלך," והוא שולף מכיסו חצי סבון לבן ומושיט לי אותו. הוא אינו מדבר עוד. הוא מסתכל על השעון שלו, מבין שמאוחר, יוצא מהחדר וסוגר את הדלת. אני מניח אז את המזוודה על הרצפה, שם את הטלוויזיה הקטנה שלי על הארון, פותח לרווחה את החלון ומתיישב על המיטה שהוקצתה לי, בין ידיי הספר של המשוררים האנגלים. אני פותח אותו על עיוור. יוצא לי שיר של קו?ל?ר?יד?ג':
א?בו?י! מ?ן ה?ש???ד?ים ה?רו?ד?פ?ים א?ח?ר?יך?,
יו?ר?ד י?ם ק?ש??יש?, י?ש??מ?ר או?ת?ך? א?ל?י.
ל?מ??ה ת??ב??יט ב??י כ??ך?? ל?ח?י??י א?ל?ב??ט?רו?ס
ש??מ?ת??י ק?ץ ב??רו?ב?ה ה?ק??ש??ת ש??ל??י...

דלת החדר נפתחת בבת אחת ונכנס איזה טיפוס חסון, שעורו מלוכלך כמו מי שלולית. הוא אוחז בידו פחית בירה ולוגם ממנה כמה וכמה פעמים בלי להעתיק ממני את המבט שהוא מגניב מקצה עינו.

"אתה החדש?" הוא שואל לאחר מכן.

"כן."

"אני א?ר?ס?נ?יו?, הממונה על המקום כשקו?ר?ב??לו? לא פה."
"טוב."

הוא מביט במזוודתי, בספריי, ומבטו נעצר על המ?קלט הקטן שלי, טלוויזיה שחור=לבן.

"עובדת?"

"כן."

"כמה היא עלתה לך?"

"שישים פ??סו?."

הוא שוב לוגם בלי להעתיק מהטלוויזיה את המבט שהוא מגניב מקצה עינו. אחר כך הוא אומר:

"אתה הולך לאכול?"

"כן."

"אז לך. האוכל כבר מוכן."

הוא נפנה ועוזב את החדר, לוגם כל הזמן מהפחית שלו. אינני רעב, אבל אני מוכרח לאכול. משקלי חמישים ושניים קילו בלבד, ולעתים קרובות ראשי סחרחר עליי מרוב חולשה. האנשים ברחוב קוראים לי לפעמים: "תולעת!" אני משליך את הספר של המשוררים האנגלים על המיטה ומכפתר את חולצתי. מכנסיי תלויים על מותניי כמו שק. אני מוכרח לאכול.

גיירמו רוסלס, "בורדינג הום", מספרדית ואחרית דבר: רמי סערי, 141 עמ' / כתר

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully