וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

ארוחת צהריים עירומה

דנה קסלר

12.3.2009 / 13:49

הוצאה מחודשת לאלבום הבכורה של לידיה לאנץ' החזירה את דנה קסלר לאמנית האפלה, המינית והשנויה במחלוקת הזו

הפרובוקציות של מדונה, מרילין מנסון וקורטני לאב הם כסף קטן לעומת מלכת ההתרסה, לידיה לאנץ'. לאנץ' היא מוזיקאית, סופרת, משוררת, שחקנית ואמנית קיצונית שכבר שלושים שנה מפיצה את ראיית העולם הניהיליסטית שלה, שמקבלת את ביטוייה בפרקטיקות מיניות אלימות, אפלות ומאוד שנויות במחלוקת. השנה תחגוג לידיה לאנץ' יומולדת 50 וגם הוצאה מחודשת של אלבום הסולו הראשון שלה, “Queen of Siam”, שיצא במקור ב-1980.

לאנץ' – שלנצח תיזכר בתור הבחורה שמצצה לפיטוס - הגיעה לניו יורק סיטי בגיל 16, מרוצ'סטר שבמדינת ניו יורק, והתמקמה בקומונקה של אמנים ומוזיקאים. הבדיחה הרווחת על מקור השם לאנץ' – אותו קיבלה לידיה קוץ' עם הגיעה לעיר הגדולה – היא שאת הכוס של לידיה אפשר לאכול לארוחת צהריים, אבל האמת היא כנראה שהכינוי דבק בה בעקבות הנטייה שלה לגנוב את ארוחת הצהריים של חבריה.

בגיל 17 היא הקימה את ההרכב הראשון שלה, Teenage Jesus & the Jerks, ביחד עם הסקסופוניסט/זמר ג'יימס צ'אנס (הידוע גם בכינויו ג'יימס ווייט) – אחת הדמויות הבכירות בסצינת האנדרגראונד המקומית ומי שניתן לזקוף לזכותו את המצאת הPאנק-ג'אז. כשהלהקה נבחרה על ידי בריאן אינו לככב באוסף שערך והפיק ב-78', הפכה לאנץ' באופן רשמי לכוכבת סצינת ה-No Wave. בתקליט האוסף הזה, “No New York” שמו, תיעד אינו בזמן אמת את הסצינה, כשהוא מתרכז בארבע להקות בלבד. לצד Teenage Jesus & the Jerks הופיע בו עוד הרכב של צ'אנס, ה-Contortions, וגם Mars ו-DNA, כשכל הרכב מיוצג על ידי כמה שירים.

לבתר את גופת הרוקנרול

מוזיקת ה-No Wave, אותה ניסה אינו למפות באוסף הזה, שגשגה בין 78' ל-82' בשלושה מוקדים עיקריים: ה-Mudd Club בטרייבקה, Max's Kansas City שהתפרסם בסוף הסיקסטיז בתור המקום הקבוע של החבורה של אנדי וורהול; וה-CBGB’s באזור הבאוורי - המועדון שבין כותליו נולד כמה שנים קודם לכן הפאנק הניו יורקי.

לנו-ווייב הניו יורקי ולפוסט-פאנק הבריטי, שפעל במקביל, היה לא מעט מן המשותף, בעיקר כי שניהם צמחו מתוך הפאנק, אבל הנו-ווייב היה הרבה יותר ארטי, רועש ונסיוני, כשמרביתו לא קומוניקטיבי ומתאפיין במינימליזם מוזיקלי לצד הופעות תיאטרליות, סאונדים א-טונליים, מקצבים רפטטיביים ומתן דגש על טקסטורות ולא על מלודיה. כדי להקשות על עצמם, בחלו רוב המוזיקאים בסצינה באלקטרוניקה, והעדיפו להשתמש דווקא בכלים קונבנציונליים כדי לבתר בעזרתם את גופת הרוקנרול.

השם No Wave ביטא את היותו אנטיתזה ל-New Wave הפופולרי. חוץ מזה שמבחינה מוזיקלית זה היה לא-ז'אנר, כלומר ז'אנר שקשה מאוד להצביע על מאפייניו המוזיקליים, כזה שנותן דרור לכל גחמה נסיונית ומשלב Pאנק עם Fאנק, ג'אז, דיסקו ומקצבים אקזוטיים. הקהל של הז'אנר היה מורכב מחובבי מוזיקה אקספרימנטלית לצד אמנים צעירים, שנמשכו לצד המיצגני והקונספטואלי שלו. חלק מהופעות הנו-ווייב היו ממש פרפורמנס ארט, והגבולות בין מוזיקה לבין קולנוע, מיצג, צילום ואופנה היו רופפים.

גם לידיה לאנץ' לא הסתפקה במוזיקה וההסתעפות הראשונה שלה הייתה לתחום הקולנוע הניסיוני. היא כיכבה בזרם ה“Cinema of Transgression”, שהתאפיין בסרטים מאולתרים ושופעי בוז שצולמו בתקציבים זעומים במצלמות 8 מ"מ. הסרטים הללו, של יוצרים כמו ניק זד, ריצ'רד קרן, בני הזוג סקוט בי ובת' בי, ויויאן דיק, עמוס פו וברוס לה-ברוס, היו יצירות אנדרגראונד לעגניות וניהיליסטיות, מלאות במין ואלימות קיצוניים. הסרטים הללו הפכו עם השנים לסרטי קאלט לחובבי קולנוע וגם לחובבי מוזיקה שהתוודעו אליהם דרך קליפים של הבאטהול סרפרז או סוניק יות (מצ"ב לינק לקליפ שביים ריצ'רד קרן ל "Death Valley '69" של סוניק יות' ולידיה לאנץ'). היום הם אפילו נלמדים בבתי ספר לקולנוע ואמנות בקורסים של וידיאו-ארט או קולנוע הומו-לסבי, והם זכו לתיעוד בסרט הדוקומנטרי של אנג'ליק בוסיו, “LLIK Your Idols” (מצ"ב לינק לטריילר).

לאנץ' עצמה ביצעה בסרטים הללו אקטים פורנוגרפיים בשם האמנות, כשלטענתה תעשיית הפורנוגרפיה לא מנצלת נשים אלא דווקא גברים: "אלה הגברים שנראים מטומטמים, מטופשים ומגוחכים כשהם רודפים אחר סם החיים. הנשים נראות יפהפיות, עושות מה שהן רוצות לעשות ומקבלות על זה תשלום". מי שמעוניין להעמיק בדעותיה השערורייתיות והשקפת עולמה השנויה במחלוקת, יכול להזמין את ספרה “Paradoxia” באמזון ולהזדעזע בכיף.

מין ומוות, שפיך ואלימות

אחרי עוד להקה, 8-Eyed Spy שמה, יצאה לאנץ' לקריירת סולו, במסגרתה עבדה, בין היתר, עם סוניק יות (חפשו את האלבום היחיד והמעולה של Harry Crews, ההרכב של לאנץ' וקים גורדון על שם הסופר האמריקאי הנערץ על גורדון, הארי קרוז), ניק קייב, הנרי רולינס, מארק אלמונד ואיינשטורצנדה נויבאוטן. גם בקריירת הסולו שלה התמידה לאנץ' בקו טראנסגרסיבי, כאשר דחפינו המודחקים משמשים לה מגרש משחקים. התכנים של לאנץ' תמיד נגעו בצד האפל והקיצוני של הקיום, בשילוב של מין ומוות, שפיך ואלימות, אך קשה לא להשבות בקסם הקול הניו יורקי, הציני, הלקוני והסקסי שלה.

“Queen of Siam”, שיצא במקור בלייבל ZE Records שהוציא את מיטב אמני האנדרגראונד הניו יורקי של תחילת שנות השמונים, הוא אלבומה הטוב ביותר של לאנץ', ויחסית לדברים מאוחרים יותר שלה, הוא מוזיקלי להפליא (שזה לא חוכמה לאור העובדה שבהמשך הקדישה את עצמה ל"ספוקן וורד").

האלבום משלב פוסט-פאנק אוונגרדי עם קברט וג'אז בצורה אפלולית וסוטה, שגורמת לך להרגיש כאילו אתה נמצא במסיבת קוקטייל שטנית בה מישהו הטמין סמי הזיה בתוך הזיתים. התזמור הביג בנדי של חלק מהאלבום יכול להפתיע, אך מעל לכל שולטת ביד רמה "חתולת המין הפסיכוטית", כפי שמכנים אותה בצ'רי רד – הלייבל שאחראי להוצאה המחודשת.

האלבום כולל שני קאברים. אחד ל-"Gloomy Sunday", שנכתב בהונגריה בשנות השלושים של המאה הקודמת, והפך ללהיט גדול בביצוע של בילי הולידיי בשנת 41'. השיר מספר על אהוב שחושב להתאבד אחרי מותה בטרם עת של אהובתו. לא רק שהאמריקאים מכנים אותו "שיר ההתאבדות ההונגרי", שמו נקשר לשלל אגדות אורבניות על התאבדות. בין היתר מסתובבת שמועה שבשיר המקורי מסתתר מסר תת הכרתי שדוחף את מאזיניו להתאבד. ההקשר המורבידי הזה כמובן עודד אינספור אמנים, כמו מריאן פיית'פול, ריי צ'ארלס, סרז' גינזבורג, אלביס קוסטלו וביורק, לבצע אותו במשך השנים. מבחינה כרונולוגית תפסה לאנץ' מקום טוב באמצע, אבל מה שבטוח זה שהגרסה המתלחששת שלה היא אחת המפחידות והמשכנעות ביותר.

הקאבר השני באלבום הוא עליז הרבה יותר. גירסתה של לאנץ' לשיר הפופ הגרובי “Spooky” מן הסתם לא מתקרבת לביצוע המוכר של דאסטי ספרינגפילד, אבל זה נחמד לשמוע את לאנץ' שרה כמו טינאייג'רית שובבה וחמודה. אין ספק שלאנץ' יודעת להיות חמודה, אבל החמידות שלה מטעה. היא נועדה לפתות אותך להכנס לעולמה החולני ולהאזין לעלילות המדממות שלה, אותן היא רוקמת בהנאה גלויה.


לידיה לאנץ', “Queen of Siam”
(Cherry Red)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully