וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

פיט בול

דנה קסלר

19.3.2009 / 13:04

אלבום הסולו של פיט דוהרטי הוא הדבר הכי טוב שהנרקומן הבכיין הוציא מאז הליברטינז. דנה קסלר מזריקה

אלבום הסולו הראשון של פיט דוהרטי, “Grace/Wastelands”, הוא הפתעה. אחרי שהפך לקריקטורה של עצמו בין עמודי הצהובונים פחות ופחות אנשים עדיין האמינו שיש לו את היכולת להוציא אלבום טוב. אם בימי הליברטינז היה פיט ילד שובב שזורק זין וחושב שהוא יכול למכור חוסר השקעה בתור ספונטניות, ובימי בייבישמבלז הוא היה נרקומן נרקיסיסט שמאמין לתקשורת שהוא איש מרתק ומתת האל לרוקנרול, נראה שדוהרטי סוף סוף לקח את עצמו בידיים. הוא עדיין שר כאילו לא נותנים לו להיכנס לאולפן לפני שגמר בקבוק בורבון ועישן קצת קראק, אבל אחרי שני אלבומים עם הליברטינז ושניים עם בייבישמבלז, אנחנו זוכים לראשונה להכיר צד אחר של דוהרטי. צד שיודע לכתוב שירים.

“Grace/Wastelands” מורכב משירים חדשים לצד שירים ישנים, כאלה שפיט מבצע בהופעות האינטימיות שלו כבר הרבה זמן, אך מעולם לא התגלגלו לאלבום של אחת משתי להקותיו. ומה אתם יודעים? יש שם כמה שירים ממש טובים.

או שזה מעיד על כך שפיט – סליחה, פיטר – כבר ילד גדול (בשבוע שעבר מלאו לו 30!), או שסטיבן סטריט הציב לו אולטימטום. סטריט, מגדול מפיקי הפופ הבריטי (הסמיתס, מוריסי, בלר, קייזר צ'יפס), כבר עבד עם דוהרטי, או לפחות ניסה לעבוד איתו, על האלבום השני של בייבישמבלז, “Shotter’s Nation”. בפועל מצא את עצמו סטריט מתפקד בפרויקט הזה בתור בייביסיטר יותר מאשר בתור מפיק. למרות שהתוצאה הסופית דמתה קצת יותר לאלבום אמיתי (כזה שיש בו שירים) מאשר ”Down in Albion” המחונטרש, סטריט דיווח שהיה לו מאוד קשה לעבוד עם דוהרטי. כידוע, לעבוד עם נרקומנים זה לא קל, ונרקומנים שמתבכיינים כל היום על קייט מוס זה בכלל סיוט.

שירים רומנטיים ומלנכוליים

אך למרות החוויה הקשה שעבר והעובדה שהוא נאלץ להיות חתום על אלבום בינוני (מצד שני, הוא חתום גם על אלבומים של הקרנבריז, שזה הרבה יותר גרוע, והם אפילו לא עושים הרואין), הסכים סטריט לתת לדוהרטי עוד צ'אנס והפיק את אלבום הסולו שלו. כנראה שהוא איש מאוד נחמד. והוא הביא איתו את גרהם קוקסון, הגיטריסט של בלר, כדי לנגן עם פיט, שגם זה מאוד יפה מצידו. זה גם די אירוני, לאור העובדה שהאלבום של דוהרטי מזכיר מאוד את The Good, the Bad & The Queen, אחד מהפרויקטים של דיימון אלברן ללא קוקסון.

הדמיון בין אלבום הסולו של פיטר דוהרטי לבין עולמו של דיימון אלברן לא נגמר שם. משמו של הסינגל הראשון מהאלבום, "Last Of The English Roses", ניתן היה לחשוב שמדובר בקאבר למוריסי, אבל מקצב ההיפ הופ, סאונד הדאב המהדהד והמלודיקה, נשמעים לגמרי כמו הגורילאז. למרות שדוהרטי הפר כאן את המונופול של אלברן על המלודיקה, מדובר בסינגל טוב עם פזמון מעולה לסינג-א-לונג בהדרן. בטקסט נזכר דוהרטי בימי בית הספר, מה שהופך את השיר לתוספת נאה לקאנון האנגלוצנטרי המפורסם שלו.

כמו מרבית שיריו של דוהרטי, גם "Last Of The English Roses" הוא גן עדן וגהנום לאנגלופילים מקומיים. מצד אחד הוא מעניק את ההנאה שבלזהות ביטויים ורפרנסים תרבותיים אנגליים, ומצד שני הוא מצער אותנו בידיעה שלעולם לא נוכל באמת לזהות את כל האיזכורים לדרמות קיטשן-סינק ישנות, סדרות של הבי.בי.סי וסופרים ומשוררים בריטיים, וגם אם כן, לא באמת נוכל להבין את המשמעות התרבותית שלהם לעומק. אבל זו כמובן לא אשמתו של דוהרטי. הוא מצדו מצייר בשיריו תמונה רומנטית של אנגליה שהייתה ואיננה, עליה יכול כל אנגלי להתענג בגאווה פטריוטית ו/או בנוסטלגיה.

למרבה השמחה, רבים משירי האלבום לא נופלים מהסינגל. האלבום נפתח ב"Arcady" - קטע קאנטרי-פולק א-לה בוב דילן, בו פורט קוקסון על גיטרה אקוסטית כאילו היה ברט יאנש בכבודו ובעצמו. מהאצבעות של קוקסון ניתן להנות גם בבלדה האקוסטית "I Am The Rain" וב"Sheepskin Tearaway" – אחד השירים היפים באלבום. השיר הזה, שמזכיר את בלר בתקופת “Modern Life is Rubbish”, הוא דואט של דוהרטי עם דוט אליסון הסקוטית, שהייתה בניינטיז הסולנית של ההרכב האלקטרוני One Dove וחזרה בתחילת העשור במסגרת גל האלקטרוקלאש.

אם האלבום התחיל עם ארקדיה, דוהרטי ישוב במהרה לדימויי העת העתיקה עם "Salomè". כמו באופרה של ריכרד שטראוס המבוססת על הטרגדיה של אוסקר וויילד, גם אצל דוהרטי רוקדת הנסיכה סלומה את ריקוד שבעת הצעיפים לפני הורדוס, ובסיומו דורשת לקבל את ראשו של יוחנן המטביל על צלחת.

לא משנה באיזה דימויים הוא משתמש, דוהרטי כותב שירים רומנטיים ומלנכוליים על אהבות כואבות או דועכות, כשאף פעם אי אפשר להיות בטוחים אם הם מכוונים לקייט מוס, להרואין או לאנגליה. אמנם פיט כותב עכשיו גם על נושאים אחרים, אבל הוא לא ויתר לגמרי על הנושאים המוכרים שלו. אלוהים, תשמעו אותו מתבכיין ב-"Broken Love Song".

לא הכל מלנכולי

האווירה של האלבום רחוקה מאוד מהפאנק-רוק המבולגן שדוהרטי עשה בשתי להקותיו, ואת השירים הפשוטים האלה איחד סטריט לכדי אלבום שלם וקוהרנטי מלא בניואנסים קטנים. לפעמים מרגיש הדיסוננס בין העיבודים האלגנטיים לסינגר-סונגרייטר השיכור מאולץ ולא כל כך מתאים. זה מוזר לשמוע את דוהרטי נכנס לטריטוריה המכובדת של The Last Shadow Puppets בשיר הג'יימס בונדי "A Little Death Around The Eyes". זה אפילו קצת מביך לשמוע את המסטול הזה מוקף בכלי מיתר כאילו היה סקוט ווקר. אתה לא יכול להפסיק לפחד שבאיזשהו שלב הוא יקיא על כריות הקטיפה המפוזרים על ספת העור המהודרת.

אבל בפעמים אחרות הדיסוננס הזה דווקא מרגש. דוגמה אחת היא "1939 Returning" – בלדה נוסטלגית יפה ונוגה על זכרונות ממלחמת העולם השנייה של קשישה (אולי סבתא של פיט), שפונתה מביתה פעמיים: פעם אחת בשנת 39', עם פרוץ המלחמה, ובפעם השנייה, שבעים שנה מאוחר יותר - כשעברה לבית אבות. על תזמור כלי המיתר אחראי ג'ון מטקאלף מה-Durutti Colum, שעשה עיבודים כאלה גם למוריסי ובלר. חבל שדוהרטי לא הביא את ויני ריילי, איש ה-Durutti Column בכבודו ובעצמו, לנגן גיטרה באלבום שלו. כדאי שהוא יחשוב על זה לפעם הבאה – האיש עשה פלאים ל”Viva Hate” של מוריסי.

אבל לא כל האלבום מלנכולי. "The Sweet By And By" הוא קטע יוצא דופן בו לוקח אותך דוהרטי לפיאנו-בר ג'אזי בימי חוק היובש העליזים ודופק סקאט כאילו היה לואי ארמסטרונג. ומה שמדהים זה שהוא נשמע כאן אפילו יותר שיכור מבדרך כלל. מה שמביא אותנו לשורה התחתונה: פיט דוהרטי שר כמו שיכור וזה מעצבן.

“Grace/Wastelands” הוא אלבום טוב. הוא האלבום הכי טוב שדוהרטי הוציא מאז ימי הליברטינז. יש בו שירים יפים וטקסטים יפים ועיבודים יפים, אבל אלא אם כן אתם ממש אוהבים את פיט דוהרטי, הקול שלו פשוט בלתי נסבל. וזאת בעיה די רצינית.

פיטר דוהרטי, “Grace/Wastelands” (הליקון)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully