"תערוכה שנייה אמנות עכשווית מאוספי מוזיאון ישראל", מוצגת בימות הקיץ האחרונים בבית מאני בתל אביב. כשאירועי Art TLV לחגיגות ה-100 לעיר מתקרבים, האוסף מקבל מובן נוסף, כתמצית המזוקקת של המוטיבים שנראה בספטמבר במתחם המרכזי של הביאנלה הראשונה של העיר הלבנה.
"תערוכה שנייה", שאצרו סוזן לנדאו ואמיתי מנדלסון, שניהם אוצרים במוזיאון ישראל, טווה חוט נרטיבי הרמטי ואינטר-טקסטואלי בין העבודות וחלל התערוכה לבין העיר, כאילו הייתה הליכה בשביל מסומן שמוביל מההתחלה דרך מוטיבים של מינימליזם עירוני, מודרניות, מוות והסתגרות פנימית ומסתיים במוטיבים של שפע, צבע, סקס וטבע שופע. ההתחלה קודרת ומכונסת והסוף אופטימי ובוהק. אותו דיאלוג-על שמנהלת הביאנלה עם העיר, מגולם באופן כמעט פיוטי בתערוכה ובית מאני הוא הבובה הזעירה בלב ליבה של בבושקת הביאנלה.
וכך, העבודות כולן מתכתבות עם הסביבה בה הן תלויות, בין אם בעיטורי הלבנים הדקורטיביים או התאורה, חיות בתוך פלטפורמה הכוללת אמנים מקומיים היוצרים בדימויים ישראלים מובהקים (רימון בעבודת וידאו מהפנטת של אורי גרשט, גמל בעבודה של גיל מרקו שני זוכה פרס גוטסדינר וים המלח בעבודה של מיכל הלפמן) ולצדם דימויים זרים (שדות מושלגים וערים אירופאיות).
התערוכה נפתחת ב"הנפת החרמש" של אפרת נתן. חרמש הוא כלי עבודה שימושי השייך לעבודת האדמה המקודשת של הסוציאליזם, וכל חרמש בעבודה נשען על חבריו החרמשים במעגל שיתופי. אך החזות האלימה של הכלי מייצרת גם את הניגודיות העזה בין עבודה למלחמה. מותה של האוטופיה השיתופית קובע את הטון לשאר העבודות בקומה הראשונה, השומרות על גווני השחור-לבן ויוצרות אווירה מלנכולית. "מטרייה" של שי צורים, "96 תחליפי גבס" של אלן מקולום והסאונד של "מודרך על ידי קולות", עבודתו של האמן השוויצרי אוגו רונדינונה, מכניסות את המהלך בחלל התחתון לטרנס עמוק יותר. הקומה מובילה לסרט של האמן השוודי יונס דלברג, בו המצלמה עוברת בלופ בין מנורות הלילה של רחוב חשוך באווירת סרטי פילם נואר.
אותה שוטטות מאופקת של הקומה התחתונה באה בניגוד מוחלט לקומה שמעליה, בה מקבלת את פני המבקר עבודה הוידאו "דופק" של סטיבן דון, ששוטפת בצבעי אדום בוהקים של טקס היטהרות הודי את השחור של הקומה התחתונה ומטהרת את האווירה הקודרת. "צמחי בית" של מאיה אטון התלויה בדיוק מול "שדה פרחים" של ארז ישראלי משלימות זה את זו, כאשר הצמחייה הפראית ביצירות, שולחת אל חזיונות של טבע שופע ובלתי נשלט. ישראלי יצר שדה פרגים עצום מחרוזים, שיוצר דיאלוג בין יופי למוות ואלימות. הפרגים מהווים את הרמז הקטן לסם המרדים שמייצרים מהם והשדה נדמה לעתים לשדה קברים. הסרט "פיקלפורנו" של האמן השוויצרי פיפילוטי ריסט, החותם את התערוכה, הוא אורגיה פסיכדלית של צבע ועירום והוא צובע את מסלול התערוכה באופטימיות ובשיכרון חושים. אך למרות הסיומת הבנאלית מעט, בסימן ניצחון הטבע על פגעי העיר, התערוכה לא נופלת לקלישאות טבע ועיר ומשלימה את המהלך המתודי המדויק שלה, בעצם הצבתה בצילו של בניין בנק לאומי ברחוב יהודה הלוי.
"תערוכה שנייה אמנות עכשווית מאוספי מוזיאון ישראל" פתוחה לקהל הרחב עד סוף השנה ב"בית מאני לאומי" ברחוב יהודה הלוי 36 בתל אביב.
