כל מי שקרא את "הכל מואר" כבר יודע שלצד כשרון הכתיבה והגאוניות, מסתתר בכתיבתו של ג'ונתן ספרן פויר מנייריזם מתוקתק, רווי שטיקים תוכניים ופעלולי שפה. כמו ב"הכל מואר", גם ב"קרוב להפליא ורועש להחריד", גינוני הכתיבה של ספרן פויר מקסימים בהתחלה, אבל אחר כך משתלטים על המרחב העלילתי וסותמים אותו כמו צמר גפן. דווקא חסרון גדול אחר של ספרן פויר שכחתם של מאפייני הדמויות לאורך הספר עובד לטובתו, כשלקראת סוף הספר גיבורו מאבד חלק מסימני ההיכר הלשוניים שלו ובכך ניצל ממחברו.
אני מודה שאני משוחד: עבורי זהו ספר בלתי רגיל, כיוון שמהותו ניו יורק ומשבר פיגועי התאומים, וכל כולו ריצה נואשת ברחבי השדרות של מנהטן בחיפוש אחר תשובה לשאלה שלא נוסחה כראוי - ואילו אני קראתיו בעת שהייה בעיר הזו, שבה האין מתבלט על הרקע של היש כמו שיניים קידמיות חסרות בפה של ילד. חבר ששהה בעיר בעת התקפת הטרור עליה סיפר לי שהאירוע הוכיח שלניו יורק אין רק תת-מודע קולקטיבי, אלא גם מודע קולקטיבי, אישיות רבת עוצמה של "עיר". משהו באישיות הזו נקטע אז, ולא ישוב לעולם, גם אם חזרו הצחוק והחיוך לפניה. כמו אם שכולה, ניו יורק אחרי הפיגוע חוגגת את החיים מסביב לפצע קטלני.
ייתכן שאוסקר בן ה-9, גיבור הספר הרודף אחרי חידת מותו של אביו בפיגוע, הוא האישיות הזו של ניו יורק. ספרן פויר הציב במרכז ספרו ילד גאון, מעצבן וכובש לב, שלוטש עיניים לאירופאיות הקלאסית (ומגדיר עצמו כ"פרנקופיל"), עסוק תמידית בהמצאות משונות (רכב מחומר מתכלה, לדוגמא) ודובר שפה ייחודית, מבוגרת ומתקדמת לגילו. יש שאמרו שספרן פויר הציב בדמות את עצמו, צעיר מבריק שזכה לתהילת עולם בשנות העשירם המוקדמות לחייו, אבל גם ניו יורק הצעירה, התזזיתית, האינטלקטואלית חיה באוסקר, ונכותה החדשה מגולמת באוטיזם החברתי שלו.
אוסקר נע ברחבי ניו יורק בחיפוש אחר אדם בעל שם המשפחה בלק (שחור), האמור לשפוך אור על חידת מותו של אביו בהתקפת הטרור. אביו של אוסקר, בהיותו בחיים, נטל את תפקיד "ההורה הטוב", ומילא את חייו של אוסקר בחידות שחייבו אותו לשוטט בעיר ולעקוב אחר רמזים. אוסקר מחליט שגם במותו הוא עשה דבר דומה, ומוצא, בדרך שרירותית למדי, רמז המוביל אותו לשם משפחה זה. הגילוי מוביל אותו למסע אחר ה"שחור" שבניו יורק, ודמויות רבות, שזהו שם משפחתן, קופצות לרגע לסיפור ויוצאות ממנו.
ברור מלכתחילה שהתשובות הן לא העיקר פה. המרדף של אוסקר אחר פתרון לחידת מותו של אביו, שהתאדה בחום השריפה או התנפץ לגורמים ראשוניים למרגלות בנייני התאומים, לא יושלם לעולם, כי אין באמת תשובה למוות כזה. המטרה המסומנת בספר היא נפשו המסתורית של אוסקר הבודד להחריד בתוך הקרבה הרועשת של ניו יורק, רגיש ופגיע, וחדור רגשות אשמה ודימיונות פוסט-טראומטיים. בסוף היום, העיר גבוהת המבט, השחצנית, הדורסנית, הפכה לילד אבוד שרוצה שכולם ישמעו לרגע את הצעקה הברורה מאליה: קשה לי. ארצות הברית לא תזכה לנחמה, כי אין כזו, והיא רק רוצה שיכירו בכאבה.
מי אשם?
בניגוד לכותבים אחרים שכבר קפצו בהנאה על ההזדמנות היקרה מפז של ה-11.9, ספרן פויר לא נופל לפח הצפוי של קורבניות המערב מול האיסלם, ואין בספר הזה האשמה. אם יש בו, הרי שהאשמה היא של ארצות הברית עצמה, והיא באה לידי ביטוי בתיאורים גרפיים דוחים ומזעזעים של תוצאות ההפגזה האטומית ביפן ובסיפורו של סביו של אוסקר, ניצול ההפגזה האמריקאית הנקמנית וחסרת הסיבה בדרזדן, ששכל בה את אהובתו ואת בנו שטרם נולד. עם זאת, בהתחמקות הווירטואוזית ממהמורה זו נתקל ספרן פויר במכשלה אחרת, והוא מצטרף, במידה מסוימת, לסופרים ליברלים רבים אחרים, שהלכו מסביב לשיח שעות ארוכות מדי בניסיון פשוט להגיד "מלחמה זה רע".
כנהוג משום מה בזמן האחרון, ספרן פויר בחר להכניס לספר אמצעים ויזואליים רבים, כמו תמונות, עמודים ריקים ובהם שורה בודדת, או להיפך עמודים בהם הרווחים בין המילים הולכים וקטנים עד שהכתב הופך לטשטוש דיו שחור. אמצעים אלה זוכים להסבר נאות בעלילה, אבל גם הם, כמו שפתו המרגיזה של אוסקר, הופכים בסופו של דבר למטרד, וגורמים לספר עצמו להחוויר מול כל פעלולי התקשורת ששולף הסופר. לא בטוח שהייתי ממליץ על הספר לו הייתי קורא אותו בתל אביב, ולא ברביצה למרגלות האמפייר סטייט בילדינג. רצה הגורל וקראתי אותו במקום הנכון, ולכן עבורי הוא פגע בנקודה נכונה, על אף כל הפגמים הבולטים, ובהם גם התרגום המקרטע.
" קרוב להפליא ורועש להחריד", מאת ג'ונתן ספרן פויר. תרגום: אסף גברון. הוצאת כנרת, זמורה-ביתן