קראו את הפרק הראשון של "המים שבין העולמות"

* הספר השני בטרילוגיה המצליחה "הלוויתן מבבל", הוצאת כתר

יונתן לא תיאר לעצמו בחלומותיו הפרועים ביותר שיזכה בהערצת ההמון ובאהבתו עד כדי כך שיתחרה בהילל בן שחר. הדרישה לכישרונו כמרקיד הצללים היתה עצומה. אנשים פשוט השתגעו עליו. זה התחיל בקיץ, בבבל. הקרב בין המורדים לחיילי נסראדור אפילו עוד לא נגמר. בכיכר מול מקדש מרדוך שררה מהומת אלוהים. אנשים התרוצצו, צרחו וחיפשו סנדלים שנשמטו וילדים שאבדו. פגרים של טנקים העלו עשן והאדמה היתה מכוסה בשברי זכוכית לאחר שהשדים הגדולים פרצו מכלא הזכוכית שלהם. יונתן חשב שכל אזרח שפוי בדעתו ינסה להימלט על נפשו. הדבר היחיד שמילא את מוחו היה הנסיכה נינו?. הוא הסתכן ושב לעולמו כדי להביא לה את דמה של אמו, שישמש תרופה לנפשה הקפואה. הוא והילל הצליחו ממש ברגע האחרון לטפס למרומי האלמטוסקופ, שם כבל אותה נסראדור, ולהציל אותה. כעת ניסה לפלס את דרכו לעבר נינו המעולפת (הילל הוריד אותה מהאלמטוסקופ בזרועותיו), ולבו געש מהמחשבה שיזכה לראותה סוף-סוף. אך מישהו עצר בעדו. "רגע אחד, אדוני הנביא."

זה היה גבר מגולח גולגולת בעל גוף עבה, כפות ידיים רכות ושפתיים ורודות כשפתי תינוק. שמו היה או?גו?ל בן אידריס, מתמטיקאי שעבד בשירות האחשדרפנים. "בבקשה, מר מרקיד הצללים, האם לא תוכל לעזור לי?"

יונתן התבלבל. צללים היו הדבר האחרון שהעסיק אותו באותו הרגע. הוא השתוקק לרוץ אחרי נינו ולחטוף אותה מזרועותיו של הילל לפני שתתעורר. "זה בטח יכול לחכות קצת, לא?"

"לא, אדוני. סלח לי שאני מטריד אותך, אבל המועקה מוחצת לי את הלב ואני חושש שתמעך אותו לגמרי."

"מסביבנו עדיין נלחמים!"

"עוד מעט הקרב יסתיים. כל הקרבות מסתיימים. אבל החרדות והפחדים לא מסתיימים לעולם. מה שמענה את נפשנו נשאר, ורק נעשה גרוע יותר."

יונתן רצה לומר למתמטיקאי שיסתדר בעצמו ושיניח לו. אבל אוגול אחז בו בכוח. "בבקשה ממך, סלק את הייאוש ואת הכישלון. קח ממני את השדים האפלים שלי!"

יונתן רצה להימלט. אך באותו הרגע חש בעיטה בשוקו. "אאוץ'!" פזוזו, שהסתתר מתחת מגן הפוך בשעה שאחרים היו עסוקים במעשי גבורה, סימן לו לשתוק והצביע על הארנק התפוח בכיסו של אוגול. "לכבוד ולעונג יהיה לנו להרקיד את צלך, אדוני," אמר השד וסלסל בזנבו.

א?ל?ה, שגוננה בחרבה על יונתן, עקבה אחר המתרחש במבט תמה. היא עדיין לא היתה מודעת לכישרון החדש שהוענק לו בנינווה. "מה זה השטויות האלה, יונתן?"

גופו נדרך. הזלזול בקולה גרם לו לנתק את עיניו מנינו. הפעם הגזימה! אלה לא ראתה אותו במשך שנתיים, ועדיין חשבה שהוא אחיה הקטן וחסר האונים. ההתנשאות שלה היתה מעצבנת. הוא פנה אל אוגול ואחז בידו הרכה והמזיעה. "האור אל האלים, הבוץ אל התהום, הצל אל הצללים," לחש. פיה של אלה התרחב בפליאה כאשר צלו של אוגול התרומם מעל לקרקע, התנפח כבלון אפלולי, ואז החל להסתחרר כשהוא מתקלף כבצל ומשיל שכבות של חושך מנצנץ. לבסוף נמס חוט הטבור הדק שקשר אותו לבעליו והוא נעלם מעל לראשי הצופים. מחיאות כפיים סוערות נשמעו סביב. יונתן חש שברק חי של אנרגיה יורד וטוען כל איבר בגופו בכוח נעים ומזמזם. פניו הסחוטים של בן אידריס נראו כמו גבינה לבנה מאושרת. "יוצא מהכלל! אני קל כמו נוצה. חסר דאגה. עשית ממני בנאדם חדש."

פזוזו רטן מתחת לשפמו בהנאה ואסף מאוגול זרם של מטבעות זהב, ויונתן ראה את הילל משכיב את נינו במקום בטוח ומוחה את הלכלוך והדמעות מפניה. הוא רצה לבעוט בעצמו על טיפשותו. "את רואה, אלה, האח הקטן שלך הפך למישהו חשוב. תתייחסי בהתאם."

המורדים, וא?תם יונתן, עזבו את בבל כמנצחים ושמו פניהם אל מחנה בהרי הזאגרו?ס. אלא שהגנרלית אריטראבה הכינה להם הפתעה מלוכלכת. בשעה שנלחמו שלחה אל הרי הזאגרוס את פלוגת החבלה שלה. ביתם של המורדים פוצץ. כשהגיעו להרים גילו שהמערות קרסו וקברו תחתן ציוד, כלי נשק, ואת השומרים שלא הספיקו להימלט. בשממה השרופה לא ימצאו אפילו חזירי הבר מקלט מהחורף, ושום צבא אינו יכול להילחם ללא מקום לאכול, לישון ולהתאמן בו. יונתן אפילו לא ידע עד כמה היה המפלט בהרים יקר לאחותו. מבט אחד בפניה לימד אותו על גודל האסון. השאר נראו מזועזעים לא פחות. בבת אחת התהפך גורלם. ממנצחים גאים הפכו לחסרי בית. היחיד ששמר על קור רוחו היה הילל. לאחר התייעצות דחופה עם סגנו הוותיק אל-נאמיר החליטו לשים פניהם צפונה, אל אדירבעל, המלך העיקש של פרובינציית מאלאזגירט. היה זה סוד גלוי שאדירבעל מתקשה להשלים עם שלטון האחשדרפנים שכבשו את ממלכתו. מצודת מלכיהר היתה המקום החזק והמבוצר ביותר בצפון האימפריה. הר אררט יהיה בסיס מצוין למאבק על הממלכה.

באבק הסתווי, שכבר הורבץ בגשם הראשון אך עדיין לא איבד את פריכותו הקיצית, צעדו המורדים צפונה, מחנה ססגוני שכלל לא רק את הלוחמים הקשוחים, ידידיה של אלה, אלא גם איכרים שפניהם מתולמי שמש, עירוניים הנושאים על גבם את רכושם, נשים שהובילו עזים ותינוקות. פה ושם התבלטה מרכבת הקרב של אחד האלילים הזוטרים (יונתן עדיין התקשה להתרגל לדמויות המוזרות והגאות ולצבאות הקטנים של לוחמים ברבריים שהקיפו אותן). לפעמים התנשאו מתוך האבק גב אפור של פיל או דבשת גמל. איש לא ידע מה גודלו של המחנה וכמה הולכים.

בעיני יונתן היה המסע למלכיהר רעיון מעולה, לא מסיבות אסטרטגיות אלא בשל העובדה שנינו הצטרפה אליהם. לאחר שחילצו אותה מציפורניו של נסראדור המנוול, שביקש לשאת אותה לאישה, איש לא העלה בדעתו להניח לה לשוב לארמון. בעיני הילל היה זה מובן מאליו שהאפיריון שלה יהיה חלק מהשיירה. יונתן ידע שהמסע יהיה הזדמנות מצוינת לחזק את הקשר היקר ביניהם. אין כמו שינה תחת כיפת השמים ותנאי רחצה איומים לקירוב לבבות: עובדה שכל משפחה שמכבדת את עצמה יוצאת לחיק הטבע לפחות פעם בשנה. אך להפתעתו, נינו סירבה לראותו. מסכי הקטיפה של האפיריון נותרו מוגפים. האם היא כועסת עליו על שלא היה לצדה כשהתעוררה מעלפונה? הוא התחרט יותר מתמיד על יהירותו בבבל ועל שהעדיף להרשים את אלה בכישרונו החדש ולא לרוץ בעקבותיה של היקרה ללבו. בהתקף של זעם וחרטה הודיע לפזוזו שהוא יכול לשכוח מהזהב. הוא לא מוכן להרקיד אפילו צל אחד נוסף.