אומרים שהיה פה שמח

במהלך העשור השני לחיי, אי שם באמצע שנות ה-80, קיבלתי במתנה ספר שנקרא "מילון עולמי לעברית מדוברת". את הערכים הרבים בספר, שיצא לראשונה ב-1972, ליקטו דן בן אמוץ ונתיבה בן יהודה מהסלנג העברי שהשתרש לאורך השנים, עוד מהימים שלפני קום המדינה. שניים מיסודות הבניין שעליהם השתיתו בן אמוץ ובן יהודה את העגה, היו ספרי פלמ"ח מיתולוגיים: "חברים מספרים על ג'ימי", אוסף מכתבים של אהרון "ג'ימי" שמי שהוציאו הוריו על בנם שנפל במלחמת העצמאות, ו"ילקוט הכזבים", אוסף צ'יזבטים שליקטו דן בן אמוץ וחיים חפר וראה אור ב-1956.

במלאת 20 שנה למותו של דן בן אמוץ, הנציח המאייר הוותיק דני קרמן את זכרו בהוצאה מחודשת ומוערת (הסברים על הדמויות, המקומות והרקע להתרחשויות), יחד עם איורים עדכניים פרי עפרונו. קרמן גדל כנער על הספר, והחליט שהמיתוס ראוי להחייאה. התוצאה הייתה אלבום גדול מעוצב ומהודר עם כריכה קשה, שמרופד באיוריו המופלאים של האיש שאחראי לכך שמסדרת "והילד הזה הוא אני" של יהודה אטלס, נזכור לא רק את הטקסטים אלא גם את התמונות.

"ילקוט הכזבים" הוא אבי המושג "מדורת השבט", במשמעות המילולית ביותר שניתן להעלות על הדעת. מכיוון שדור הפלמ"ח התמחה בעיקר ביצירת מיתוסים בזמן אמת, עשרות עלילות ומעשי גבורה, זוטרים כגדולים, נרקמו סביב אלפי הלוחמים שהקימו בדם את המדינה. זמן קצר לאחר הכרזת העצמאות, כבר היו לנו כאן גיבורי תרבות, מיגאל ידין ומשה דיין ועד סאראמללו הגרוזיני, אחד האנשים המוכרים בירושלים עד שנות ה-70, והפוליטרוק בני מהרשק. סביב דמויות אלה נרקמו אגדות אורבניות, צ'יזבטים שאותם היו החבר'ה מספרים סביב המדורה. בן אמוץ וחפר גיבשו את כל הכזבים הללו לספר דאחקות שנשען על אותן דמויות. בימים ההם החלו סיפורי הגבורה של הפלמ"ח להתפשט בקרב בני הנוער, והרצון להציץ לעולמו הפנימי של אנשיו, יחד עם הסיפוק שנוצר מגילוי עליונותו של הישראלי על הערבי במציאות הדו-קיום החדשה, הם שהביאו להצלחה הגדולה של הילקוט.

למרות המודעות למקומו החשוב של "ילקוט הכזבים" בראי ההיסטוריה ותרומתו העצומה לעיצוב הסלנג העברי (רבים מהמונחים שקמו בתקופה ההיא ומשולבים בספר, נמצאים בשימוש גם היום), מבחינה תוכנית לא נותר ממנו יותר מדי. יכול להיות שהרושם נוצר מהעובדה שבעולם של ימינו הכל גלוי ולחיצה אחת בגוגל תגלה בדיוק איפה נמצאת האמת, אבל הסיבה העיקרית היא שהוא פשוט לא קשור לכלום, ומוכרחים להוסיף שזה קצת מצער. אם לתרגם את "ילקוט הכזבים" למונחים של ימינו – וכן, אני מודע לכך שאני עושה פה עוול נורא – אפשר לראותו כבלוג שקוראיו הם חברים קבועים המתמוגגים האחד מדברי השטות של השני. זר בוודאי לא יבין זאת. לא בישראל של 2009.

קרמן השקיע רבות בהוצאתו המחודשת של הספר, אולם כשלרכב אין מנוע, גם השיפוץ המאסיבי ביותר לא יגרום לו לנסוע. ל"ילקוט הכזבים" יש הכל – נוכחות מרשימה, דפים איכותיים ואיורים נפלאים, אבל התוכן שבו מיועד בעיקר לאנשים בגיל הפנסיה, שעורגים לתקופה ההיא, רוצים להיזכר ומוכנים לשלם לא מעט לשם כך (מחיר הספר המומלץ הוא 168 שקלים). מדובר בשוק קטן ומצומצם ביותר, שספק אם יש לו תקומה. בניגוד ל"מילון עולמי לעברית מדוברת", שלא מעט מההשראה שלו נשאבה מהספר ולא איבד מתוקפו גם היום, "ילקוט הכזבים" יהיה לא יותר מפיל לבן על המדף שלכם. חבל, אבל במקרה הזה הזמן הוא שניצח.