וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

קיבלתי: RE: על "טוב נגד רוח הצפון" של דניאל גלטאואר

20.10.2010 / 15:30

למרות שהפייסבוק נושף בעורפו של רומן המיילים "טוב נגד רוח הצפון", הוא עדיין מצליח להיות רלוונטי ולגעת ללב. דוד רוזנטל מג ריאן

הרומן האפיסטולרי, סיפור הנשען על חליפת מכתבים או מסמכים, עבר גלגולים רבים במשך מאות שנים, אם כי שמר בדרך כלל על צביונו. בין אם היה זה "דרקולה" לבראם סטוקר, "אנשים עלובים" לדוסטויבסקי או "קופסה שחורה" לעמוס עוז, המבנה הקבוע נותר על כנו לאורך תקופה ארוכה, עד שעידן הטכנולוגיה לכד גם את הז'אנר הזה ואיים להשמידו.

מכיוון שהיום המכתבים היחידים שמגיעים לתיבת הדואר שלנו הם חשבונות, תזכורת לביקור אצל רופא שיניים או זימון למילואים, בלתי אפשרי בספרות העכשווית לייצר אמינות על ידי כתיבת מכתבים ידניים. זה לא קורה בהכרח בגלל האקט עצמו אלא בעיקר בשל מרווח הזמן. כשהכל אינסטנט, גם התקשורת צריכה להיות מהירה יותר, המתנה של ימים ואולי שבועות לא עולה עוד על הדעת.

אלא שלכל סיר יש מכסה, והעיתונאי והסופר האוסטרי דניאל גלטאואר הצליח להימנע מכניעה לרוח התקשורת החדשה. עם "טוב נגד רוח הצפון" (תרגום מגרמנית: דפנה עמית), רומן המיילים שכתב ב-2006, גלטאואר היה אחד החלוצים בתת הז'אנר החדש – רומן מיילים. זה מתחיל בכך שהגיבורה שלו אמי רוטנר, נשואה באושר, בטוחה שהיא כותבת דוא"ל למגזין שאת המנוי אליו היא חפצה לבטל, אולם מגיעה בטעות לתיבת הדואר של ליאו לייקה הרווק. השניים, שמעולם לא הכירו לפני כן, מתחילים לעשות זאת ונקלעים לסערת רגשות שבמרכזה הדילמה האם לחצות את גבולות המסך או להישאר עטופים בחמימותו הבלתי מחייבת.

השהיית הקתרזיס

בניגוד לחלופות המכתבים והמברקים הישנות, הפעם הבעיה אינה של מרחק פיזי או טווח זמן אלא להיפך – של קרבת יתר. ליאו ואמי אינם כותבים לאהוביהם שמעבר לים, כי אם לפלונים שגרים זה בסמוך לזה. אלא שדווקא הם, שיכולים בכל רגע נתון לשים קץ לאלמוניותם, בוחרים להסתתר. גלטאואר מבין היטב מה מאפיין את עידן האינטרנט: הזמינות שמייצרת פחד מחשיפה, הרצון להשהות את הקתרזיס שבפגישה הפיזית ואולי כלל לא להגיע לנקודה הזו. "אמי היקרה", כותב ליאו בעמוד 21, "שמת לב לכך שאיננו יודעים דבר זה על זה? אנחנו יוצרים לנו יצירי דמיון וירטואליים, מעצבים לנו דמויות מדומיינות זה של זה. אנחנו מציגים שאלות שקסמן בכך שלא ייענו".

ליאו ואמי מתארים לעצמם שמתישהו הם יצטרכו לעבור לשלב הבא. הם מפחדים מהרגע הזה משום שלשניהם ברור שהחלום יתנפץ, שכל בבואה שציירו בדמיונם תתרסק כשיהפכו להיות בשר ודם. הם חוששים משבירתה של האשליה, הדמיון אצלם עולה על כל מציאות, אותה המציאות שעימה הם מעדיפים לא להתעמת. אמי וליאו עסוקים בבריחה, אבל נכנעים לתוצאה ההפוכה: התמסרות שמשנה את חייהם עד כדי התמכרות מסוכנת שממנה אין דרך חזרה.

מעבר למשחק המחבואים, לדו שיח האלקטרוני בין השניים יש עוד משמעויות רבות. זו לא רק ההתכתבות עצמה, זו גם האינטנסיביות שלה ובעיקר המחוות הלא ברורות שעולות מהטקסטים. ליאו כותב (עמוד 78): "זו היתה מילת סיום קולעת, אמי. לצערי אני צריך לצאת כעת. אני מאחל לך ערב נעים". האם הוא באמת מזדרז לסיים את השיחה משום שהוא ממהר, מכיוון שעיניו ואצבעותיו התעייפו מההתכתבות הארוכה או שהתרגז עד כדי כך שבעיניו עדיף לו לנטוש בזעם את העמדה? אמי תוהה אבל היא לא לבד, גם אנחנו לא תמיד מבינים. במיומנות רבה משטה גלטאואר בקורא בדיוק כפי שמשטה המדיום שבו הוא משתמש בשני גיבוריו. הדיאלוג שופע עליות ומורדות, קצב רצחני לצד שתיקות ארוכות, מאניה שרוקדת בהצלחה עם דיפרסיה ויוצרת הרבה עניין.

לפני עידן ה"לייק"

אף על פי שהרומן נכתב לפני ארבע שנים בלבד, "טוב נגד רוח הצפון" כבר נושא בעול של מבחן הזמן. פאבלו טוסט כתב את ספר הקאלט "הדבר הכי טוב שיכול לקרות לקרואסון" ב-2001 (תורגם לעברית ב-2009, "כתר"), אולם היום, תשע שנים אחרי, הוא נראה מיושן ולא רלוונטי, משום שטוסט עדיין מדבר בפזוס ולא ביורו ומחפש באינטרנט באלטה-ויסטה ולא בגוגל. הדברים הקטנים הללו הנחיתו מכה אנושה לרלוונטיות של הספר.

גלטאואר כתב לפני התפשטות הפייסבוק וממש על סף ההתפרצות חסרת הפרופורציות של הבלוגוספירה, אבל עוד בטרם ידע על קיומם, היה ברור שלא יכריעו אותו. מייל נשאר גם היום צורת ההתכתבות המסתורית והאינטימית ביותר ברשת, הגרסה היחידה שקרובה לחלופות המכתבים ה"אמיתיות" מטרום עידן האינטרנט. יספיקו לכם שעתיים, אולי שלוש כדי לקרוא את היצירה הזו, שמשדרת פשטות אבל טומנת בחובה כל כך הרבה רבדים ומשמעויות.

דניאל גלטאואר, "טוב נגד רוח הצפון", 255 עמ' / כתר

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    1
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully