בזמן שהעולם הזה הולך והופך ליותר ויותר דיגיטלי, ואיימקסי, ותלת מימדי, ומטומטם, הבמאי ווס אנדרסון ממשיך להתעקש ולעשות סרטים אנלוגיים, אנכרוניסטיים ודהויים במתכוון, שהריח השולט בהם הוא ריחו של ספר עם דפים מצהיבים שנלקח מהספרייה. זו רק אחת הסיבות שמצאתי את עצמי מתאהב בסרטו השישי של אנדרסון, "מר שועל המהולל". ובת'כלס, זו גם אחת הסיבות העיקריות שאני כל כך אוהב את סרטיו הנוסטלגיים והמלנכוליים ומתרגש מהם באופן כללי.
"מר שועל המהולל" שלמרבה הצער כנראה לא יוקרן בארץ - הוא סרט האנימציה הראשון של אנדרסון, והוא מוצא אותו במיטבו. בעזרת טכנולוגיית סטופ-מושן (אותה טכנולוגיה עתיקה ששימשה את יוצרי הסרט "קינג קונג" בתחילת שנות השלושים של המאה שעברה), אנדרסון בורא כאן יקום קסום ועשיר בפרטים שמאוכלס בכמה מן הדמויות המקסימות והמצחיקות ביותר שנראו על המסך לאחרונה. וגם הסיפור שבו הדמויות האלה מככבות מסופר באופן מופלא וסוחף לחלוטין.
את התסריט כתב אנדרסון עם חברו הבמאי והתסריטאי נוח באומבך (שכתב עמו גם את "עמוק במים"), בהתבסס על ספר הילדים האהוב בעל אותו שם של רואלד דאל ("צ'רלי והשוקולדה", "ג'יימס והאפרסק הענקי"). השניים הרחיבו את הסיפור של דאל, הוסיפו לו התחלה, שינו לו במעט את הסוף, תיסבכו קצת את העולם הרגשי והנפשי של הדמויות, ובגדול - תפרו את המעשייה המאוד אנגלית הזאת למידותיהם.
אי לכך ובהתאם לזאת, "מר שועל המהולל" מביא כעת את סיפורה של משפחת שועלים דיספונקציונלית שסובלת מכמה מהבעיות שכל משפחה בסרט של ווס אנדרסון צפויה לסבול מהן (אב ילדותי וקשקשן עם שיגעון גדלות ומשבר אמצע החיים, אם קרת רוח שמייצגת את קול ההיגיון, בן אקסצנטרי שלובש גלימה ולא מצליח לתקשר עם הוריו). וכצפוי, הסיפור הזה מתרחש לצליליו של פס-קול מרשים ומאוד מתאים שמורכב משרשרת להיטי פופ קלאסיים משנות השישים והשבעים.
עוד בוואלה!
והסיפור הוא כזה: מיסטר פוקס אוהב לפרוץ לחוות שכנות ולגנוב דברים. באופן טבעי, פליסיטי, אשתו, חושבת שזה ממש לא לעניין שהוא ממשיך ומסכן את עצמו, ובמיוחד עכשיו, כשיש להם ילד. אבל מה לעשות, זה בטבע שלו.
כך קורה שאחרי הפסקה ארוכה, שאותה ניצל לכתיבת מדור שבועי שולי בעיתון המקומי, מיסטר פוקס מחליט לבצע קאמבק מארץ הקאמבקים ולבזוז את מחסניהם של שלושת החוואים המרושעים שגרים בסמוך אליו. כי הבורגנות שנכפתה עליו משעממת אותו. וגם ככה עושה רושם שאף אחד לא ממש קורא את המדור שהוא כותב (ספר לי על זה, בנאדם).
אך למרות שהמבצע המשולב, המורכב והמענג לצפייה של פוקסי מוכתר כהצלחה מסחררת, העניינים מסתבכים. שכן החוואים הזועמים וחסרי הרחמים לא מוכנים לספוג השפלה כזאת מידיו של שועל. ובמיוחד כאשר זה מעיד על עצמו בשחצנות שהוא שועל מהולל. כיצד יצליח גיבורנו החמוד וחסר האחריות להיחלץ מהבור שחפר לעצמו, למשפחתו ולחבריו החיות? לא ברור. אבל בהחלט כדאי שימהר וימצא פתרון. כי שלושת החוואים כבר בדרך אל העץ הגדול שבו גרה המשפחה שלו. וכמו ב"אווטאר", גם להם יש בולדוזרים ומבט של רצח בעיניים.
"מר שועל המהולל" הוא אולי סרט לילדים, אבל כל קשר בינו לבין סרטים הוליוודיים עכשוויים שבהם מככבות חיות מדברות (כמו "מדגסקר" ו"צ'יקן ליטל", למשל) הנו מקרי בהחלט. והוא אולי מותיר את צופיו עם תחושה חמימה בלב ועם דמעה נרגשת בזווית העין, אבל הוא אינו מתפשר או מתייפייף בדרך אל הסוף הטוב. הדמויות שלו הרבה יותר מורכבות ממה שהייתם מצפים למצוא בסרט שכזה, והעיצוב המוקפד שלהן והמאמץ הרב שהושקע בהחייאתן בהחלט עשוי לגרום לכם לשכוח שמדובר בבובות.
בהקשר הזה מן הראוי להזכיר גם את עבודת הקולות המצוינת שתורמת רבות להצלחתו של הסרט. ג'ורג' קלוני באחד מתפקידיו הטובים בכל הזמנים - מדובב את מיסטר פוקס בשובביות כובשת, מריל סטריפ, שמדובבת את פליסיטי, אשתו, עושה עבודה מצוינת ונעדרת מאמץ גם היא, ואת הקאסט החלומי משלימים כמה מהפרטנרים הקבועים של אנדרסון (שעליהם נמנים, בין השאר, ג'ייסון שוורצמן, ביל מוריי, מייקל גמבון ווילם דפו), וכמה חברים חדשים (כמו סולן "פאלפ", ג'ארוויס קוקר, לדוגמה).
כל מי שחשב ש"רכבת לדארג'ילינג", סרטו הקודם והמעט מאכזב של אנדרסון, היווה עדות חותכת לכך שלבחור נגמר הדלק במיכל, מוזמן לאכול כעת את הכובע. שכן "מר שועל המהולל" מכיל כמה וכמה סיקוונסים - כמו הקטע שבו מוצגים החוואים המרושעים לראשונה, או הקטעים שבהם פוקסי ושותפיו לפשע מבצעים את הפריצות הנועזות שלהם, או הקטע שבו פוקסי ופליסיטי מנהלים שיחה קשה על רקע מפלי הג'ורה, או החילוץ הממונע והנועז שמהווה את הקליימקס של הסרט - שיכולים לשבת בכיף לצד רגעי השיא של אנדרסון עד כה.
יתרה מזאת, לא רק שמעריצי "ראשמור", "משפחת טננבאום" ו"עמוק במים" צפויים לגמוע בשמחה ובהכרת תודה כל שנייה מסרטו החדש, אלא שגם כל אותם מוזרים שלא ממש התחברו להרפתקאות הקולנועיות הייחודיות של אנדרסון עד עתה בהחלט עשויים למצוא את עצמם מתבוססים בהנאה. כי זהו ללא ספק סרטו המצחיק, המסחרי והנגיש ביותר.
ואם אין די בכך, הרי ש"מר שועל המהולל" רק הולך ומשתפר בצפיות חוזרות. הוא קצר וקצבי, והסטים שלו דחוסים בכל כך הרבה פרטי-פרטים, שצפייה אחת פשוט לא מספיקה כדי לקלוט ולעבד את הכל. לראיה, עד עכשיו צפיתי בו שלוש פעמים, ואני עוד לא מרגיש שמיציתי.
בשורה התחתונה, בעוד חמישים שנה, כשהילדים שלכם והילדים של הילדים שלכם יראו את "אווטאר", הם יתקשו להבין ממה התלהבתם. כשהם יראו את "מר שועל המהולל", לעומת זאת, הם יבינו בדיוק. אני כבר בטח אמות עד אז, כך שקצת יהיה לי קשה להגיד "אמרתי לכם". אבל אין לי צל של ספק שזה יקרה. חכו ותראו.