אבן בגרון: על הסרט "וול סטריט: הכסף מדבר"

בכל כיתה תמיד יש את הנודניק שמרים את היד רגע לפני סיום השיעור ומציג בפני המורה שאלה שגוזלת לכולם את ההפסקה. אוליבר סטון הוא התשובה של הוליווד לנודניק הזה – היוצר היחיד שמעז לחפור לצופיו על הסוגיות המורכבות ביותר של החברה האמריקאית, בזמן שכולם בכלל רוצים לכייף.

סטון היה החייל הראשון שחזר משדה הקרב הוייטנאמי והנציח קולנועית ב"פלאטון" את פשעי המלחמה שהיה עד להם; ב"נולד בארבעה ביולי" הוא היה הראשון לקשר בין המיליטריזם הלאומי והצורה שבה מתחנכים ילדים במדינה; ב"ג'יי.אף.קיי תיק פתוח" הוא היה הראשון לבחון את תיאוריות הקשר סביב רצח ג'ון קנדי ולהעלות את האפשרות שההנהגה האמיתית של ארצות הברית נמצאת מאחורי הקלעים; וב"וול סטריט", בעיצומו של עידן הזוהר הרייגני ובימים שאפילו דמוקרטים מושבעים הצביעו למפלגה הרפובליקאית, הוא היה הראשון להכריז שהמדינה המירה את כל ערכיה בתאווה לכסף. עתה, ב"וול סטריט: הכסף מדבר", סטון מתגלה כבמאי האמריקאי הראשון שמתמודד בצורה אמיתית, לא אסקפיסטית ולא אלגורית, עם המשבר הכלכלי החמור ביותר שידעה ארצו מאז שנות השלושים.

כדי לעשות זאת, מוציא סטון מהכלא את גיבורו של הסרט הראשון – גורדון גקו (מייקל דאגלס), כריש ההשקעות המבריק וחסר הבושה שטבע את האמרה הכה מצוטטת, "תאוות בצע זה טוב", ובסופו של דבר נענש על תפיסת עולמו. לנוחות התסריט, שחרורו של גקו מהקלבוש מצטלב עם קריסתה של המערכת הכלכלית ובתקופה קצרה של אנרכיה מוחלטת, כך שיש לו תנאים אידיאלים להמציא את עצמו מחדש.

בפני גקו עומדות שתי מטרות: להתאחד עם וויני (קארי מאליגן), בתו המנוכרת, ולעשות המון כסף, בדיוק כמו פעם. באורח פלא, אדם אחד יכול לעזור לשועל הוותיק בשתי המטרות. זהו ג'ייק (שייה לבוף, אלא מי), בן זוגה של וויני ואחד הכוכבים הצעירים והמבטיחים של וול סטריט, שזה עתה איבד את מעסיקו ואת מקום עבודתו בנסיבות אכזריות.

השילוב בין הרצון של ג'ייק לנקום באנשים שדרדרו את ארצות הברית לתהום ולא לקחו על כך אחריות לבין השאיפה של גקו להפיל אותם כדי שיוכל להמליך את עצמו שנית מבטיח מערכת יחסים דינמית, מה עוד שג'ייק הוא מסוג הטיפוסים שזקוקים לדמות אב וגקו שמח לשמש לו מורה דרך. ואכן, הצורה הסוחפת שבה מתאר סטון את הקשר ביניהם משאירה את הצופים עם הלשון בחוץ, בעיקר כיוון שגקו תמיד חושב חמישה צעדים קדימה ואנחנו כלואים בנקודת המבט של ג'ייק.

הדינמיקה בין השניים מאפשרת לסטון להעלות כמה תהיות על-זמניות באשר לטבע האנושי – למשל, השאלה אם האופי של אדם אי פעם משתנה (ברור שלא). אבל יותר מכל, המעקב אחר מעללי הצמד מאפשר לסטון לבחון את הנסיבות שגרמו לכלכלת ארצות הברית לאבד את המכנסיים שלה, ולתאר כיצד היא שסועה בין חוסר היכולת של המדינה להתקיים לאורך זמן תחת השיטה הקפיטליסטית ובין הרתיעה הנצחית שלה מכל מה שאפילו מריח כמו סוציאליזם.

כפי שגם עורך דה-מרקר גיא רולניק שיבח, המחקר המעמיק והרציני של סטון עומד ברמות הגבוהות ביותר. ספק אם איזשהו במאי אמריקאי אחר היה מעז לגדוש את עבודתו בכל כך הרבה מושגים, דמויות ואירועים. ספק גם אם איזשהו קולנוען חוץ מסטון היה די מכבד את צופיו כדי להניח שהם מסוגלים לשאת סרט עתיר תקציב שבו פולטים "סאב-פריים" יותר מאשר אומרים "אני אוהב אותך".

אלא שכל זאת לא בהכרח עובד לטובת הסרט. בדיוק כשם שאנחנו מאבדים זמן יקר באשמת הנודניק ששואל את המורה שאלות, כך אנו גם משלמים מחיר על הסקרנות האבסלוטית של סטון: הסרט היה יכול להיות מהודק יותר, מהנה יותר, רומנטי יותר או מתיש פחות. ולמרות זאת – בטענות דומות אפשר גם לבוא ל"ג'יי.אף.קיי" ו"ניקסון", והרי סטון מלכתחילה לא הגיע לקולנוע כדי לעשות למישהו חיים קלים. אם זה מה שהיה מעניין אותו, הוא כבר מזמן היה יכול לנהוג כמו במאים אחרים מהדור של וייטנאם ולהתפנק בנוחות של סרטים אווריריים. בעיני סטון (או כך לפחות זה נראה) הקולנוע אינו אמנות שקיימת כשלעצמה אלא כלי בדיוני שמאפשר לבחון את העולם האמיתי בזכוכית מגדלת.

בשל כך, מפתה לחשוב שהיוצר הוותיק, בעיקר לנוכח סרט זה, אינו ממש קולנוען כי אם פובליציסט חמוש במצלמה, ולהניח שהתוכן בא אצלו על חשבון הצורה. אבל האמת דווקא הפוכה: לסטון אולי יש נשמה של עיתונאי, אבל יש לו גם ידיים של אמן.

כפי שהוכיח כבר בראשית דרכו, הבמאי האמריקאי למד מסרטי התעמולה הסובייטים איך לטלטל את הצופים, ובהתאם לכך גם "וול סטריט: הכסף מדבר" בנוי כמכת פטיש: הבימוי מעצים את הדרמה במעמדים הטעונים מלכתחילה, העריכה הקצבית לא נותנת מנוח, והדרך שבה מעמת סטון בין גיבוריו למרחב שבו הם נמצאים או בינם לבין עצמם יוצרת תחושה שאנחנו בלב שדה קרב.

היעילות המכנית של סטון הופכת את "וול סטריט: הכסף מדבר" לסרט אפקטיבי ביותר, אבל גם מגבילה אותו – הוא הרי יותר מדי ממוקד במטרותיו מכדי שיהיה בו ניצוץ של ברק או של שאר רוח. "וול סטריט" העכשווי גם פחות טוב מקודמו – הן בגלל שלבוף ומאליגן אינם משכנעים (בלשון המעטה) כמו צ'רלי שין ודריל האנה, כוכבי הסרט הקודם; הן בגלל שימי הקדם-מיתון של שלהי האייטיז היו אטרקטיביים יותר מהבוץ העכשווי; והן בגלל שאותו שטיק כמעט תמיד יהיה מוצלח פחות בפעם השנייה.

כל זה לא גורע מהחשיבות ההיסטורית של הסרט הנוכחי: בדיוק כפי ש"פלאטון" הוליד גל של יצירות מסוגו על וייטנאם וכשם ש"ג'יי.אף.קיי" חרת לנצח בציבוריות האמריקאית את הדיון על המתנקש השני שירה בקנדי, כך גם עבודתו הנוכחית של סטון מובילה שובל של סרטים אמריקאים על המשבר הכלכלי.

חלק מהסרטים הללו אולי יהיו מרגשים ויפים יותר מ"וולסטריט: הכסף מדבר". אבל במסגרת המגבלות המובנות שעמדו בפני סטון ובמסגרת ההגבלות שהוא הציב בפני עצמו, התוצאה היא חוויה קולנועית מרתקת בצורה נדירה, והיא מוציאה אותנו חכמים יותר לגבי מה שהיה ומבולבלים עוד יותר לגבי מה שיהיה.

אף אחד לא יודע מתי ואיך, אם בכלל, תיחלץ ארצות הברית מהמשבר שבו היא מצויה כעת, אבל דבר אחד בטוח: בפעם הבאה שהיא תפשל, אוליבר סטון יהיה שם כדי לשאול את השאלה שלאף אחד לא היה כוח לשאול.