כמתבקש משמה, נדרשה סדרת "משימה בלתי אפשרית" לעמוד באתגר כמעט בלתי ניתן לצליחה: לשמור על מקומה בצמרת במשך יותר מעשור וחצי. זה משהו שמרבית הסדרות הקולנועיות, למשל "הסנדק", לא הצליחו לעשות.
כדי לעמוד ביעד, בחרו מפיקי "משימה בלתי אפשרית" להפקיד כל אחד מפרקיה בידיו של במאי אחר, ותמיד כזה שיש לו סגנון ייחודי. יתרה מזאת, בניגוד לסדרות אחרות שנהגו כך, למשל "הנוסע השמיני", כאן תמיד ניתן לקולנוען חופש יצירתי מוחלט. התוצאה היתה שכל אחד משלושת פרקי הסדרה, שנעשו בין אמצע שנות התשעים לשלהי העשור הקודם, היו שונים עד מאוד זה מזה. כך, היא השכילה גם לשמור על עוצמת המותג וגם לרענן אותו ללא הרף.
אז המוזיקה הקצבית נשארה, כמו גם המשפטים הקלאסיים "זו המשימה שלכם, אם תסכימו לקבל אותם" ו"הקלטת תשמיד את עצמה", וטום קרוז תמיד היה שם בדמותו של הסוכן איתן האנט. ההבדל היה, שבכל פעם הוא התנהל בצורה אחרת ובמסגרת שונה לגמרי.
כיוון שטכניקת החלפת הסוס המנצח הוכיחה את עצמה, בחרו מפיקי הסדרה להעניק את שרביט בימוי הפרק הרביעי שלה בידיים שטרם נגעו בה. לאחר בריאן דה פלמה, ג'ון וו וג'יי.ג'י אברהמס, קיבל את המשימה בראד בירד, וזה היה ליהוק מסקרן במיוחד גם בלי קשר לנעליים הגדולות שהוא נכנס אליהן. הסיבה לכך היא שעד כה בירד היה במאי אנימציה בלבד אבל לא סתם אחד, כי אם מן הגדולים בתחומו. "ענק הברזל", "משפחת סופר-על" ו"רטטוי" שלו נחשבים לשלוש מיצירות האנימציה הטובות אי פעם, כך שהיתה כל סיבה להמתין בקוצר רוח למשימה הראשונה שלו כבמאי של סרטים עם שחקנים בשר ודם.
אך למרבה האכזבה, הפרק הרביעי של הסדרה, "משימה בלתי אפשרית: קוד הצללים" בשמו הרשמי, לא מצליח להלהיב. מאכזב עוד יותר לגלות כי הדבר נובע בעיקר מחוסר היכולת של הבמאי המוערך להתמודד כהלכה עם המעבר לעשייה מסוג זה, ומה שנראה כמו ליהוק מבורך מתגלה כטעות בשיקול דעת. הבעיה היא הכיוון שאליו לוקח בירד את סיפור המסגרת של "קוד הצללים", המתאר כיצד איתן האנט וצוותו מוצאים עצמם נלחמים על חייהם אבל גם על שלום האנושות כולה.
זאת, בעקבות תקרית בקרמלין המאיימת להשיב את העולם חזרה לימי עידן המלחמה הקרה ומשברי הטילים הגרעיניים. נראה כי המחשבה התסריטאית היתה להפוך את הפרק הרביעי למעין מותחן ביון ברוחו של ג'יימס בונד, אבל בידיו של בירד, הוא נראה פשוט כמו סרט אנימציה, וקרוב יותר ל"משפחת סופר-על" מאשר ל"ד"ר נו".
הדבר בולט בעיקר רגעי הפעולה, שהם כמובן הלחם והחמאה של הסדרה. בשלושת הסרטים הקודמים האקשן היה לפעמים טוב יותר ולפעמים טוב פחות, אבל תמיד נראה כאילו שצמח מתוך מוחו הקודח של הבמאי ומתוך מורשת של מותחני פעולה קלאסיים, ולא כתוצר של אפקטים ממוחשבים.
כאן, סצינות המרדפים והטילים למיניהם נדמות לקוחות מסרט מצויר, מה שמוציא את העוקץ מהעסק כולו, בעיקר למי שעדיין מתייחס ל"משימה בלתי אפשרית" כאחד המקדשים האחרונים שעוד נותרו לחובבי סרטי האקשן הבוגרים של פעם. ההרגשה שאנו צופים במשחק ילדים מתעוררת כבר בתחילת הדרך, בשעה שאיתן האנט מבצע על גורד שחקים תעלול מטופש שחורג גם מגבולות המופרכות הרחבים למדי של מוצרים הוליוודיים.
בסרטי אנימציה מהסוג שבירד עשה בעבר, אפשר היה לעשות הכל בלי שזה ייראה מוגזם או לא הגיוני, וזה בדיוק היתרון שלהם. אך בסרטים מן הזן של "משימה בלתי אפשרית: קוד הצללים" אמנם אפשר ורצוי לגלות מידה גדושה של וירטואוזיות, יצירתיות וחדשנות, אבל בכל זאת צריך לזכור כי איתן האנט אינו וודי הנקר וטום קרוז הוא אדם ולא יציר מחשב. בירד מתעלם מכך מן המערכה הראשונה ועד הרגעים המכריעים של הסרט, שבהם הסטתו ברגע האחרון של טיל קטלני כבר ממש נראית לקוחה מקומדיה של פיקסאר.
אולי מלכתחילה היה צריך ליצור את הפרק הזה באנימציה, אבל בירד לא נהג כך. יתרה מזאת, בין קטעי האקשן הילדותיים הוא בכל זאת טרח לשלב רגעים דרמטיים, והניגוד בין שני אלה יוצר תחושה לא נוחה.
למשל, חורקת הדינמיקה בין איתן האנט לברנדט (ג'רמי רנר), הסוכן המסתורי שמצטרף לצוות בדרך מקרה. באחד מרגעי השיא של הסרט, עמיתו החדש של האנט מסביר לו מדוע הוא שרוי במצב פוסט-טראומתי, ועושה זאת בצורה חמורת סבר. אך בסצינה הבאה, בשעה שעליו להוציא לפועל מבצע הרה גורל, הוא דווקא מתנהל כמו ילד קטן וקל דעת, כאילו שדבר לא קרה קודם לכן וכאילו שעתיד העולם לא עומד על כתפיו. הניגוד הזה מצביע יותר מכל על כך שחווית הצפייה ב"קוד הצללים" צורמת כמו ערבוב בין וויסקי לגרבר.
אם לא די בכך, הסרט סובל מכמה מגרעות נוספות: האיש הרע שלו, מדען סקנדינבי (מיכאל ניקוויסט) שמחליט משום מה להצית מלחמת גרעין עולמית, מתגלה כמנוול חיוור ולא מנומק. דמותו אמורה להתעלות לרמת הארכי-נבלים שג'יימס בונד עמד מולם, אך היא בעיקר מהווה תזכורת שכדי ליצור רשע אמיתי, לא מספיק לתת לשחקן מארצות הקרח להסתובב בארשת מזרת אימה.
כמו כן, העובדה שהסרט מדלג בין רוסיה, הודו ודובאי נראית חלק מהניסיון ההוליוודי למקסם ככל האפשר את פוטנציאל הרווח בשווקים העולמיים המתפתחים, ולא כמהלך עלילתי הכרחי. כתוצאה מכך, העלילה כולה נראית מאולצת גם במושגים המפוקפקים של סרט פעולה אמריקאי. מטריד לחשוב שלאור הנסיבות הכלכליות, דילוגים קוסמופוליטיים כפויים שכאלה יהיו מנת חלקם של מוצרים קולנועיים עתירי תקציבים נוספים, וגם של הפרק הבא בסדרה.
בהנחה שאכן יהיה פרק כזה, בכל זאת יש סיבה לתלות בו תקוות ולהאמין כי יתעלה מעל חולשתו של הגלגול הרביעי בסדרה. אחרי הכל, ל"משימה בלתי אפשרית" עדיין יש בסיס טוב בדמות השחקנים שמרכיבים את הצוות המיוחד. טום קרוז כריזמטי מתמיד גם הפעם כאיתן האנט, ושחקני החיזוק שנוספו לו כאן משלימים אותו היטב.
מדובר בעיקר בשניים: ג'רמי רנר, שכמו ב"מטען הכאב" וב"גנב עירוני", מגלם בהצלחה את דמותו של הלוחם כחול-הצווארון ומהווה קונטרה נחוצה לאישיותו הנוצצת של האנט, וסיימון פג, המשעשע בתפקיד ההכרחי לימינו של איש המחשבים החנון והשנון.
המשימה של רנר ופג, אם יסכימו לקבל אותה, היא למנוע מהסדרה להשמיד את עצמה. יחד עם קרוז ובעזרת תסריט ובימוי מאוזנים, ממוקדים ובוגרים יותר, אולי בכל זאת תהיה זו משימה אפשרית.
"משימה בלתי אפשרית: קוד הצללים" - איפה ומתי רואים?
"משימה בלתי אפשרית: קוד הצללים" - אהבתם? שנאתם? ספרו לנו בפייסבוק