וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

חוט מעריך

אלון עוזיאל

7.12.2008 / 10:51

לפני שהוא בוחר את האלבומים הטובים והרעים קורע אלון עוזיאל את הפרזיטים שזכו להערכה ולא הגיע להם

יצאה מדהימה, ה-2008 הזו. באמת, מדובר בשנת מוזיקה מצויינת ופורייה. זה קרה אפילו מבלי שג'יימיס מרפי או ג'ואנה ניוסם עשו משהו, וזה אומר המון. היו כל כך הרבה ריליסים מוצלחים, עד שרוב עיתוני המוזיקה הגדולים לא הצליחו להתאפק אפילו עד דצמבר עם רשימות הדירוגים שלהם וניסו ממש חזק להיות הראשונים שמסכמים. בין כל האלבומים הבאמת מעולים שנמצאים ברשימות הללו, יש - כמו תמיד - גם ריליסים שלא היו צריכים להיות שם ונכנסו בשל הייפים מופרכים או בגלל וירוס מוזר שתוקף מבקרי מוזיקה ברחבי העולם וגורם להם לדבר עם חמוסים.

אז לפני שאביא לכם את אלבומי השנה האישיים שלי, רציתי לעשות קצת סדר ולצעוק "אובר-רייטד" - אלבומים שלא הגיעה להם החשיפה והאהבה שהורעפה עליהם - לכל מי שמגיע לו. אפילו יש ספירה לאחור כדי שיהיה מתח.

10. The Last Shadow Puppets - The Age Of The Understatement

אני מת על אלכס טרנר. אני אפילו לא מגלגל את העיניים כשאני קורא בצמוד אליו את המשפט "קולו של דור". הארקטיק מאנקיז להקה גדולה, הטקסטים שלו מדהימים והוא באמת חמוד. גם עם הראזקלס - להקת האם של מיילס קיין, החצי השני של ה-Last Shadow Puppets - אני חי בשלום. הבעיה התחילה כשהם נפגשו והחליטו להיות מיוחדים יותר ממה שהם. אז נכון, יש להם כמה שירים טובים, אבל ברור למדי שבפורמט של רוק-טינאייג'רי כל קטע שלהם היה נשמע פי מיליון יותר טוב. אבל העולם מריע. למה? כי קשה לפקפק בטרנר, ויותר מזה, כשלהקה משווקת בתור ממשיכת הדרך של סקוט ווקר ודיוויד בואי, כולם שותקים ומתפעלים.

9. Shearwater - Rook

גם עכשיו, אחרי שאני מכיר את העובדות, אחרי שהערך בוויקיפדיה קיים ואחרי שנה של הפנמה, אני מתקשה להאמין שהחרא הזה, העונה לשם "Shearwater", יצא מחברי אוקקרויל ריבר - אחת מהלהקות הכי מוצלחות של השנים האחרונות. מה שהתחיל בתור פרוייקט צד של וויל שף (הסולן של אוקקרויל) וגו'נת'ן מייבורג (הגיטריסט של אוקקרביל) הפך, אחרי ששף חזר להתעסק רק באוקקרביל, ללהקה העיקרית והיחידה של מייבורג, ובה הוא מוציא את התסכול שנובע מכך ששף יותר מוכשר ממה שהוא אי פעם יהיה. השירה של מייבורג היא אחד הדברים המעצבנים של 2008 ולא ברור לי איך האלבום הזה נמצא באיזושהי רשימת אלבומי שנה.

sheen-shitof

פתרון עוצמתי לכאב

טכנולוגיה מהפכנית לטיפול בכאבים אושרה ע"י ה-FDA לשימוש ביתי

בשיתוף Solio

8. Bonnie 'Prince' Billy - Lie Down In The Light (פאק היפיז #1)

איזה איש מעצבן הבוני פרינס בילי הזה. כל פעם מחדש הוא מעביר אותי את אותו הסיפור: מוציא אלבום ואני מתעלם ממנו ללא בושה. כמה שבועות אחרי ההתעלמות מסבירים לי שמדובר באלבום מדהים ושאני חייב לתת לו צ'אנס: "לא, זה לא כמו האחרים. האלבום הזה שונה. הוא באמת יפה" אומרים לי חסרי האוזניים. ואז אני מוריד (שאני אוציא כסף על הקירח הזה? היה מת!) ומגלה מחדש את מה שידעתי לאורך כל הדרך - וויל אולדהם הוא הקשקוש הכי גדול של האינדי האמריקאי, והאלבום האחרון שלו לא מבייש את המורשת.

7. Vampire Weekend - Vampire Weekend

פשוט לא זה. הפופ הכאילו אפריקאי שלהם לא נשמע מיוחד או שונה. אני לא איש נוסטלגי כלל, אבל כל אדם שפוי מבין שהטוקינג הדס, הקלאש ומיליון להקות אחרות עשו את מה שהם עושים טוב יותר. מה גם שהסולן שלהם מצליח להרוס בשניות כל ביצוע סביר של הלהקה וכל רימיקס שאי פעם יצא לחומרים שלהם היה שווה יותר מהמקור.

6. Flight of the Conchords - Flight of the Conchords

בדיחות במוזיקה אף פעם לא עבדו עלי (לשרה סילברמן זה עובד בעשרה אחוז מהניסיונות, כל השאר כושלים). כש-Flight of the Conchords התחילו עם סדרה קומית ב-HBO, עוד יכולתי להתעלם מהם ומהשירים שלהם. אבל פתאום הם חתמו ב-Sub Pop והוציאו אלבום שנמצא במלא רשימות, ומאז קשה לחמוק מהם. באסה זו לא מילה.

5. Kanye West - 808s & Heartbreak

השם של האלבום גדול, ויש בו כמה שירים מוצלחים למדי ("Amazing" הוא החביב עליי), אבל מקנייה ווסט צריך לצפות ליותר. כל קונספט ה-Auto-Tune הזה כל כך שחוק ומיותר, שבכלל לא משנה מהי האמירה שהאיש רצה להבליט. שישאיר את המשחקים האלו ל-T-Pain ויביא לנו הפקות מקוריות ו – לכל הרוחות - היפ-הופ, לא שירה. גם כל מסע יחסי הציבור, שסיפר לנו על האקס-ארוסה והאמא שמתה משאיר אותי עם תגובה אחת: בו-מאת'רפאקינג-הו! הגיע הזמן שמשהו יפגע, ואפילו טיפה, באגו טריפ חסר המעצורים של האיש הזה. חוץ מזה, סטיבן קולבר הכריז על קנייה מלחמה ואני החייל הכי נאמן שלו.

4. Hercules and Love Affair - Hercules and Love Affair

זה לא קשור לקול הטחון עד טירוף של אנטוני הגרטי. זה אפילו לא קשור לסלידה האישית שלי מדיסקו. אם שני הדברים הללו היו רלוונטיים, הייתי אמור לשנוא את האלבום הזה עד כדי פגיעה עצמית - אבל המציאות היא שאחרי כל התשבוחות והדיבורים, האלבום הזה לא עושה לי כלום ולא גורם לי להרגיש דבר. זה סתם. זה ריק. זה הריליס הכי מנסה ובאותה ההזדמנות הכי חסר אופי של DFA. אין לי ספק שהכשהזמן יעבור והשנים יתגלגלו, אף אחד לא יזכור למה הוא תקע את השטות הזו באלבומי השנה שלו, אי שם ב-2008.

(הערת העורך – עם כאלה ביקורות תיזהר שהמיתון לא יתפוס אותך).

3. She & Him - Volume One

זה כנראה האלבום היחיד אי פעם שהעדפתי שהבחור שבו ישיר ושהבחורה תשתוק. אחרי סינגל הבכורה המוצלח שלהם, "Sentimental Hearts", העולם בחר להתאהב ב-She & Him ובזואי דשנל - הכוסית שעומדת בחזית - ולהתעלם מכך שששאר השירים שלהם הם שעמומונים חסרי אופי שהרסו את הקטלוג הנקי של M. Ward, החצי השני של הצמד. הרי עולם האינדי לא באמת שונה מהעולם האמיתי, וגם בו, בסופו של דבר, הבחורה עם החיוך הממיס מנצחת את כולם.

(הערת העורך – מי שאומר מילה רעה על זואי דשאנל, שלא יתפלא כשהמיתון יתפוס אותו).

2. Bon Iver - For Emma, Forever Ago (פאק היפיז #2)

מה שהיה כל כך מקסים בתחיית הפולק של 2004, היה הטוויסט, הפרשנות העדכנית והמודעת העצמית כלפי אותה תרבות עתיקת ימים. נראה שרוב מה שנשאר מאז בדם שלנו זה רק זמרי חדר מיטות, כאלו ששרים בפשטות ולא מנסים להתחכם במיוחד. ג'אסטין ורנון, שפועל תחת השם Bon Iver הוא אחד כזה - הוא עושה מוזיקה עדינה ונעימה, כמו שעשו המוני אנשים לפניו. הקול שלו גבוה, המילים שלו נוגות ואפילו שיכפולי הווקאלס שלו נשמעים טוב. אבל בשורה התחתונה, הוא סתם פאקינג היפי. זה חסר יחוד, קצת משעמם ובטח לא אחד מהדברים המבריקים של השנה.

1. Fleet Foxes - Fleet Foxes (פאק היפיז #3)

מה קרה פה? איך האלבום הזה התיישב במקום הראשון, השני או השלישי בכל כך הרבה רשימות? מה אני לא מבין פה? העולם כל כך אוהב את ניל יאנג שהוא יכתיר כמלך את כל מי שמנסה ללכת בעקבותיו? אל תבינו אותי לא נכון - המוזיקה של Fleet Foxes יפה והכל, אבל זה הדבר הכי טוב ששמעתם השנה? איך זה יכול להיות? מה שתזכרו מ-2008 זה את הבחירה באובמה, הקריסה של הכלכלה ו-Fleet Foxes? לא ברור.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    1
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully