מקורקסת

הרבה טרגדיות עברו על בריטני ספירס בשנתיים האחרונות, אבל הרצינית מביניהן היא כנראה האחרונה שאתם חושבים עליה. איבוד הילדים, איבוד התחתונים, איבוד השיער ואיבוד השפיות – כל אלו לא מדגדגות את קרסולי הקטסטרופה האמיתית של בריטני, והיא שבריטני ספירס כבר לא זמרת.

נכון, יש לה שירים במצעדים. גם אני יודעת ש "Womanizer" הוא להיט גדול ומככב בפלייליסטים בארץ ובעולם. אבל מיום תהילתה הראשון, בריטני תמיד היתה זמרת ועוד משהו, כשבאופן הדרגתי הולך ונשחק מעמד ה"זמרת" בחייה לטובת עניינים אחרים. בתחילה היא היתה זמרת ובתולה, לאחר מכן זמרת ואלילת נוער ומשם היא הפכה במהירות לזמרת והחברה של ג'סטין, זמרת ומיליונרית צעירה, זמרת וחברה של פריס הילטון, זמרת ונגמלת. בסופה של שנת 2008, כשכל התהפוכות הללו כבר מאחוריה והיא בעיצומו של קאמבק שני ורק באמצע שנות העשרים לחייה, ספירס, למרבה הצער, היא כבר לא זמרת. "סירקוס", אלבומה השישי, יעשה לה שירות תדמיתי טוב, אבל מוזיקלית הוא לא יעשה לה שרות רע או טוב או בינוני. פשוט כי מבחינה מוזיקלית, הוא לא קיים.

את כמות המילים שנכתבו על ספירס בעשור שחלף מאז פרצה לתודעה אי אפשר לספור. אפשר להתווכח על האם זו הכריזמה המסוימת שלה או מקריות מוחלטת שהביאו לאובססיה הנרחבת כלפיה, אבל אי אפשר להתווכח על כך שמקרה ספירס כבר מזמן לא קשור לבריטני, זמרת, לואיזיאנה. הוא קשור לצביעות, התחסדות,שובניזם, קפיטליזם ושמרנות, כולם עניינים מרתקים שגדולים על מוח האגוז של ספירס - שפעם נתקעה במעלית עם מיק ג'אגר ולא זיהתה אותו ובהזדמנות אחרת אמרה שעשתה קאבר ל "I Love Rock N Roll" כי היא מעריצה של פט בנאטר - בכמה מידות. נכון להיום אפשר לדון בבריטני ספירס מהרבה מאד זוויות למעט מבזוית אחת, יחסית חשובה. הזווית הפופית.

את 13 השירים החדשים שב"סירקוס" היתה יכולה לשיר כל זמרת בינונית ומטה. זה לא אומר שהם שירים לא טובים, אגב – חלקם בסדר וחלקם סתמיים, והם ברובם מוצלחים יותר מאלו שנכנסו לאלבומה הקודם של ספירס – אבל לקול שעומד מאחוריהם אין שום אופי,ייחוד, או זיהוי. זהו קול נשי כשלהו, מסונתז וקטן. "סירקוס" הוא אלבום שנותן גם לאחרון המעריצים את התחושה שאת השעות שבריטני בילתה באולפן ההקלטות היא היתה יכולה באותה מידה לבלות בעבודת בניין או במלצרות או במזכירות בתי המשפט. באמת שזה פשוט לא משנה. כי האלבום בסדר, אבל הזמרת קצת פחות.

לגופו של אלבום, "סירקוס" לא מכיל אף להיט ענק או אבן דרך פופית בסדר הגדול של "אמברלה", לדוגמה, אבל הוא בהחלט מכיל כמה להיטים נחמדים גם אם ברי חלוף. שיר הנושא, שצפוי להיות גם הסינגל הבא, הוא מדבק ובעיני נעים יותר ומתאמץ פחות מ"וומנייזר" הדורסני, וב"Kill The Lights", אחד הרגעים הטובים באלבום, מוכיח שוב המפיק דנג'ה (שאחראי גם ללהיטה "Gimme More", שלבדו היה שווה את אלבומה הקודם והנוראי) שהוא המפיק שיודע איך להוציא מבריטני את המיטב. "Kill The Lights" עוסק ביחסיה של ספירס עם הצלמים והוא מעיין גירסה עדכנית ל"פיס אוף מי" מאלבומה הקודם. "סירקוס" כולו ממשיך את עיסוקה של בריטני ביחסיה האמביוולנטיים עם עולם הזוהר, אלא שבמסגרת ההתפכחות, שירי הזימה ואוירת השורות על השולחנות, שאפיינו את האלבום הקודם, הוחלפו פה בבלדות שקשה לומר שהתגעגענו אליהן.

בהופעותיה האחרונות בטלויזיה האירופאית הציגה ספירס גוף חטוב וחיוך פלסטי. היא נעה לצלילי השירים שלה וגם עשתה תנועות עם השפתייים, אבל היא לא שרה. גרוע מכך, בניגוד לימים עברו, היא אפילו לא ניסתה לשיר. פעם זה היה מגוחך ומרתק, היום זה סתם מגוחך. בריטני החדשה היא בריטני חיוורת ומבוהלת ובהתאם, "סירקוס" מציע לכם אותה בגירסת כל המשפחה; לא מזיקה ולא חשובה, משכנעת בערך כמו כוכבת בפסטיגל. מסתבר שהקרקס האמיתי של בריטני עזב לא מזמן את הביזנס ואנחנו נשארנו עם טעם תפל, מעט עניין ולוליינית אחת עצובה במיוחד.

בריטני ספירס, "Circus"
(NMC)