כבר 12 שנים שהעבר רודף אחרי רונה קינן. מהרגע בו הפציעה כגיטריסטית המבריקה במופע "אתה חברה שלי", קינן היא הנסיכה שהתרבות הישראלית יצרה. קינן היא שילוב קטלני בין ווקאליות שהיא 100 אחוז כותנה, השכלה ספרותית וראיית עולם תרבותית רחבה. אלא שבכל הקריירה שלה קינן מתכתבת-שואלת את עצמה היכן היא בין שלל התכונות האלו, מה חלקה של ההיסטוריה המשפחתית שלה ולמה דווקא היא.
ההליכה אל סיפור חייו של אביה עמוס היא, ייתכן, צעד הכרחי עבור קינן. ייתכן ש"שירים ליואל" הוא הקוף שרוכב על גבה. הא זה שהפך את "לנשום בספירה לאחור" ו"עיניים זרות" למפגן של ניצוצות שהיו אמורים להפוך לזיקוקים, אך נותרו מהוססים בצל הפקה מוזיקלית נגררת של דמות דומיננטית (יזהר אשדות) ומפוזרים עריכתית. החלטתה ליצור אלבום קונספט מלא, הסוגר מתחילה ועד כמעט סוף את הביוגרפיה של עמוס קינן, היא ניסיון להפיק את "סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז בגרסתו המוזיקלית, ובכך להבקיע את המחסום האחרון מפני עצמה.
העבר חונק
הטוטאליות בה קינן ניגשה לפרויקט היא אמיצה, ואומץ הוא לא תכונה שאפיינה אותה, מלבד שני הרגעים הטובים בקריירה שלה; הראשון הוא הופעת הבכורה של קינן עם "קסיוס" של יונה וולך (מתוך "אתה חברה שלי") והשני הוא השיר "עיניים זרות". בראשון קינן הפיחה חיים בעורבים אותם קסיוס ישמע עד סוף חייו ואילו ב"עיניים זרות" היא השלימה עם קיומם, אך לא השלימה עם ניצחונם. דווקא ב"שירים ליואל", שכולו התמודדות עם דמותו הבעייתית של אביה (השיכור ב"כשהקוצים היו קוצים", החולה ב"בצד של הטובים", הלום הקרב ב"היא תמיד הייתה הראשונה"), הנינוחות של קינן מציקה. אם אביה היה אותו עורב והעבר הוא השד איתו צריך להתמודד, "שירים ליואל" נשאר אטום לחלוטין, חסר הבנה לאדם שלא מצוי בנבכי ההיסטוריה הפנים משפחתית של קינן.
רוב האמנים שניסו להגיד משהו על בן משפחתם, החל מניק קייב ועד יעקב גלעד ויהודה פוליקר, אמנם לא התמודדו עם יצירת קונספט שלמה העוסקת בבן משפחה, אך בכל זאת הצליחו לאפשר פתחי כניסה לזרים, שיוכלו להפוך את האישי לאוניברסלי ובחזרה למקרה הפרטי של כל מאזין. קינן, בניגוד למצופה, לא הפכה את סיפורו של אביה לאלגוריה מפוארת על השמאל הסוציאליסטי או לסתם שיר מרגש על יחסי אב-בן/בת, אלא נותרה אישית באופן מרוכז מדי, שבתום 42 דקות משאיר את המאזין עם השאלה היכן הוא יכול למצוא את דמותו שלו ב"שירים ליואל".
עם זאת, קינן בהחלט מתמודדת מוזיקלית עם דורו של אביה. השירים נגועים במוצא הרוסי של הלהקה הצבאית ובהפיכה שלו לפולק עברי, עם ביצועים באינטונציות חווה אלברשטיין וניסיון לתאר תמונת מצב אותנטית של התפתחות המוזיקה הישראלית. גם זהו צעד מעניין ומאתגר, שבוודאי מבוצע באופן תפור ומהוקצע, אבל גם כאן העבר חונק את קינן מלספר את ההמשך של אביה, שכן אין שום סיבה שמוזיקאית מעודכנת, משכילה ובת פחות מ-50 תישמע כל כך מתרפקת ונוסטלגית. באופן אישי לחלוטין, נדמה לי שכמו שטקסטואלית האלבום הוא התכתבות אטומה של קינן עם אביה, קינן האמינה שרק דרך המוזיקה שאביה אהב היא תוכל להגיע באמת לנימי נפשו. כך היא הותירה מאחור את הפיקסיז, רדיוהד ואפילו את האלט-קאנטרי של איירון אנד ויין, למשל, שהוא התפתחות של ז'אנרים שכן קיימים באלבום.
למרות האכזבה מהתוצאה הסופית, "שירים ליואל" מסמל במובן מסוים את הדרך החדשה של קינן, כיוון שלאחר טיפול השורש הזה, שדי העבר לא אמורים לטפס עוד על היוצרת המוכשרת הזאת. עכשיו, משהניחה את יואל ביער האפור של התודעה, העורבים אמורים לשתוק ולתת לקסיוס להגיע למקומו הטבעי הפסגה של המוזיקה הישראלית.
רונה קינן, "שירים ליואל", NMC יונייטד