אם יש מחלה שתוקפת כוכבות פופ, זו חייבת להיות חוסר המודעות. בעצם, לפעמים נדמה שזו לא מחלה אלא פגם מולד. ככה הן נולדות - מוכשרות וזריזות, יהירות ואטומות. ואז באה ביונסה, הבחורה שבגיל 29 כבר אספה פרס על מפעל חיים, ומספרת למגזין בילבורד שאת ההצלחה של "Crazy In Love" היא ממש לא צפתה. "לא משנה כמה פעמים אשיר אותו, הוא לעולם לא יימאס עליי", היא סיפרה בראיון.
הדברים האלו הופכים את ביונסה לדיווה שיודעת. היא הדיווה הפקחית וההישגית, זו שמבינה שכל הכריזמה בעולם - ולה כידוע חילקו מנה מכובדת - לא היתה משרתת אותה כמו רגע הפופ המושלם שהשיק את קריירת הסולו שלה. המודעות הזאת ממלאת אותה בענווה אבל גם בכוח, והיא זו שהופכת אותה, לצדו של ג'סטין טימברלייק, ליצור האינטליגנטי ביותר בעולם הפופ.
כל זה לא אומר ש-"4", אלבומה החדש של ביונסה שדלף בשבוע שעבר לרשת, שלושה שבועות לפני תאריך יציאתו הרשמי, הוא אלבום אינטליגנטי כמוה. למען האמת, הוא לא ממש. הוא יפה אך איטי, וצריך לשמוע אותו כמה פעמים כדי להתאהב. היתה בו כוונה כפולה: אחת, לשגר לעולם אלבום שמאגד את שלל ההשפעות והאהבות המוזיקליות של ביונסה; ושנייה, לתת לה לשיר אותם כמו שרק היא יכולה. לייצר לא רק קונטרה אלא גם ריאקציה לגל זמרות הפופ שזוקפות את הצלחתן לתדמית ולא לכישרון.
ביונסה היתה משגשגת בכל עת בהיסטוריה של הפופ, אבל בתקופה של קאשה, בריטני, קייטי פרי ואפילו ריהאנה (נשאיר את גאגא מחוץ לדיון הפעם) ביונסה היא גוליית. עליונותה על פניהן קיצונית. ולכן "4" נפתח בארבע בלדות סול גדולות מהחיים שמטרתן לטהר מהשטח את הזוהמה המוזיקלית של מפיקים פופולריים כמו ד"ר לוק ורד-וואן ולהחזיר את המבצעת למרכז הזירה.
אמרו לכם בתחילת שנות האלפיים שהמפיק יותר חשוב מהזמר? ובכן, אמרו את זה גם לביונסה, ועכשיו לביונסה נשבר. היא תמיד היתה כוכבת שמשתמשת בהפקה בזהירות ולא מעמיסה, והיא תמיד היטיבה לבחור את המפיקים שלה. "4" מחסל את הזהירות שלה, ובאותה נשימה מחסל גם את מעמדו של המפיק במוזיקה של ביונסה. למרות ששמות גדולים מעטרים אותו, האלבום כולו מוקדש לה. המסר שלה חד: היא הכי מוכשרת ולכן היא הכי חשובה, ואף אחת לא יכולה לשיר כמוה. הווקאלז שלה כל כך דומיננטיים באלבום הזה עד שלרגעים "4" נשמע כמו אלבום בהופעה חיה ולא כמו אלבום שלקח שלוש שנים להקליט. וזה הישג אדיר.
באותו ראיון לבילבורד אמרה ביונסה שהיא הקליטה מעל ל-60 שירים עבור "4" וחקרה בדרך כל סוג מוזיקה אפשרי, מפלה קוטי ועד הסליי בלז, נערות השעשועים המעולות של MIA. "למדתי מפלה קוטי מהו חופש אמנותי", היא סיפרה, אבל הדבר המוזר שקרה הוא שמכל החופש הזה, ביונסה בחרה ללכת דווקא אחורה: לפרינס, לטינה מארי, לליונל ריצ'י, לג'קסון פייב ולבויז טו מן שאותם היא מסמפלת ב-"Countdown", אחד השירים הטובים באלבום.
ביונסה עשתה אלבום שהיא אוהבת עם המוזיקה שמגדירה אותה, וזה דבר כל כך נדיר בפופ. את המסירות שלה לסול, פופ, Fאנק ואר אנ' בי שומעים בכל תו ובכל ביט של "4". בניגוד לאלבומה הקודם, שהציג את "סאשה פירס", האלטר אגו המקושקש שלה, "4" לא מתחפש לשום דבר. הוא מלא בהיסטוריה המוזיקלית של הזמרת המצליחה ביותר בעולם, ולכן הוא מלא באישיות.
לא בטוח שכולם יאהבו את זה ואולי "4" לא יסחרר את המצעדים, אבל זה לא חשוב: ביונסה סיימה את המירוץ שלה לצמרת מזמן וחנופה היא כבר לא חלק מהאג'נדה שלה. עוד מימי דסטניז צ'יילד, שגם להן היא קדה קידה באלבום החדש, ביונסה אהבה שירים על נשים חזקות. עכשיו האהבה הזו הבשילה אמנתית ואישית. "4" הוא הכרזת העצמאות האמיתית שלה והוא נותן סיבה נוספת להעריץ את ביונסה. נו, כאילו לא היו מספיק כאלה עד עכשיו.