וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

הכחשה. הכחשה. הכחשה

5.4.2004 / 9:30

לפני עשר שנים ירה קורט קוביין בראשו. לפני 13 שנים הוציא את "נוורמיינד" ושינה את העולם. עמית שהם בטוח שיום אחד הילדים עוד יחזרו אליו

זה עדיין אלבום מזהיר, נוקב, כתוב להפליא ומופק למופת, אלבום שמתחיל במפץ הגדול של "מריח כמו רוח נעורים" ומשם מתפשט במרחבי הזמן והפאניקה של הרוקנרול, אולטימטום אמריקאי בחזית הקצב המסית. אני מתכוון לרוקנרול של ממש, משמע האוזניים המטלטל, לא לניגון של להקות צולעות המוסוות היטב מאחורי שירים חיוורים. כעבור עשור שנים ליציאתו הוא עומד בשורת היצירות האמריקאיות שהעניקו לתוגת ההתבגרות את שמה, יחד עם "התפסן בשדה השיפון" בספרות, "מרד הנעורים" בקולנוע, אלה הם חיי בטלוויזיה, הריטלין במדעי המוח. אבל עכשיו אין ל"נוורמיינד" הרבה שימוש. אלה זמנים אחרים. "נוורמיינד" הוא סיאטל וקפיצות מהבמה, הוא פסטיבל לולאפלוזה ו"מוות לטכנו", הוא הצליל של תקופה חדשה שנראתה כתחילה של עידן חדש עד שהתברר שהיתה סופו של עידן ישן, כמו האינתיפאדה הראשונה.

האלבום השני של נירוונה לא היה אמור להיות אלבום שישנה את העולם. עד יציאתו, בסתיו 1991, היתה נירוונה להקת פאנק-רוק אמריקאית אלמונית שהוציאה אלבום בחברת תקליטים עצמאית. אבל " נוורמיינד" קעקע את כל ההנחות על מרכז ושוליים כשבזכות "מריח כמו רוח נעורים" זינק לצמרת מצעדי המכירות ועם הזמן מכר יותר מעשרה מיליון עותקים. באיחור של עשור וחצי נפתחה אמריקה לפאנק, ומה שהיה "נוורמיינד דה בולוקס" של הסקס פיסטולז לבריטניה היה "נוורמיינד" לאמריקה, רק בקיצור, ובלי הטרדה של מלקולם מקלארן. לעומת החרון של הפיסטולס, שבהיותו בריטי כוון נגד החברה, היה החרון של נירוונה אמריקאי, ולכן כוון נגד התרבות, היה אישי ולא אידיאולוגי, ולא היה קדוש. כך זה כשאין לך על הגב את שיטת המעמדות. אתה יכול להיות חופשי לגמרי ללכת לאיבוד בעצמך.

בסופו של דבר שרק "נוורמיינד" בראשינו במהירות. הוא נשא את בשורת הגראנג', הוא השפיע על כל ילד חולם שניגן גיטרה, על סילוורצ'ר באוסטרליה ואיפה הילד בישראל, והוא דחק בתעשיית המוזיקה האמריקאית לגלות קולות חדשים באזורים שקודם נחשבו תהום מסחרית. אבל אם בשלב הראשון, עוד בטרם עבר האקשן לראפ ולדאנס, נעורה הציפייה ש"נוורמיינד" יביא את הרוק לתור זהב נוסף, היא נכזבה. כגורם מפרה היו הזרעים של נירוונה עצלים. כשהפיצה אותם ברבים היא הולידה ממזרים עם יבלות כמו סטון טמפל פיילוטס. לא היה זה כושר המצאה אלא המטען, סך כל הרגישויות הפרטיות של הלהקה, שהעניקו למוזיקה את עוצמתה. מה שהיה שלה היה שלה בלבד, או של תוכים. מה שהיה שלה התבטא טוב מכל ברוחב היריעה של הצליל.

נירוונה לא היתה להקה נחשונית, אבל "נוורמיינד", בעומק נקמתו הקולית, באוניברסליות של רעשו, הציג להקה שכמוה לא נשמעה קודם. השקיפות של החומר הדחוס כל כך היתה כה זרה לרוק המחתרתי שכדי לדבר על נירוונה בנשימה אחת עם הסקס פיסטולז היה הכרח לצרף את אבבא. היו שקראו לזה "באבלגאם-גראנג'". הגדרה הולמת אחרת תהיה הבי-מטאל נשי. המנגינות היו פשוט יפות מדי. " נוורמיינד" היה זוהר מדי מכדי לשקוע כולו בבוץ של הפאנק. זה היה התקליט הטהור של הלהקה הזרוקה, סנדליה של לכלוכית, או שזה היה תקליט של להקה שסוף סוף מצאה מתופף.

האותנטיות המוזיקלית - התחושה שהסגנון שלהם בחר אותם ולא הם אותו - העמיקה עם הפיקחות של המסרים. לאמריקאים שהתבגרו בשנות השמונים ולילדים שדווקא הכירו את הסמיתס אבל ידעו שלא תמיד הכל כה קודר, נמצאה בקורט קוביין, הזמר, הגיטריסט והיוצר הראשי, כריס נובוסליק, הבסיסט ודייב גרוהל, המתופף - בשלושת אלה נמצאה להם להקה שהעניקה פנים להיסטוריה הקטנה שלהם, להקה שדיברה על המציאות מהפה שלהם, עם כל הקודים הנסתרים, האבחנות והאירוניות. "אני כל כך בודד," שר קוביין ב"ליתיום", "זה בסדר, גילחתי את הראש".

" נוורמיינד" היה דין וחשבון נצחי בנושא הנעורים כי הוא נהם את כל הרגשות הסותרים שנובעים מהדחף להגיד משהו ומהתסכול שלא תובן, והוא נשאר איתך גם אחרי שהתבגרת כי בחוכמתו הוא הבין שהתשוקה לעולם והרתיעה ממנו הן חסרות גיל. זה אף פעם לא עובר. ראו איך התקליט מזקק את הנושא בשמו בלבד. אני חושב ש... לא משנה. אם זה היה תלוי בי אני נשבע ש... לא משנה. העולם הוא... נו שיהיה, לא משנה. שמעו איך בסוף "רוח נעורים", אחרי שתיאר את הריקנות המתלווה אפילו לרגעים הממלאים ביותר ("הנה אנחנו, בדרו אותנו - אני מרגיש מטומטם ומדבק"), אחרי שזרק פתאום לאוויר את עניין הליבידו שלו, שמעו איך אחרי כל זה הוא שולף את המסקנה המקפיאה, זועק את הפתרון לחיים טובים יותר: "a denial, a denial, a denial...”, הכחשה, הכחשה, הכחשה. מושלם. חיי בשלוש מלים.

זה היה הישג שאף להקה לא הצליחה לשחזר. אף להקה, כולל נירוונה עצמה. בפעם הבאה שהם הגיעו לשיא אמנותי, זה לא היה באלבום האולפן החריף, "אין יוטרו", אלא דווקא באלבום האקוסטי שהקליטו בהופעה בסדרת האנפלאגד של אם.טי.וי, שוקעים לאיטם בלטיפת כלי המיתר העירומים, ביודל המטורף שקוביין מגרד מריאותיו, לשמוע אותו ולהיחנק. לא היה סימן טוב יותר ש"נוורמיינד" לא יחזור עוד על עצמו, שהוא החדר האטום של הרוק בשנות התשעים. גם לא היה סימן טוב יותר שקוביין שוקל את עתידו. בביוגרפיה חדשה עליו, "כבד יותר מגן עדן", מצביע המחבר על כך שחמישה מתוך ששת השירים שקוביין בחר לכסות באנפלאגד מתכתבים עם המוות.

אם מכונית היא הדבר הגדול ביותר שאפשר ללבוש, מוזיקה היא הדבר הפנימי ביותר שמרגישים בגלוי. המוזיקה היתה משאת הנפש של קוביין, והוא הרגיש אותה לעיני ההמונים בכל מאודו. זאת היתה הברכה והקללה שלו, הטוטאליות, כה בלתי אפשרית וכה בלתי נשלטת. בפלסו את הדרך ללבבות היא שהפכה אותו לאידיאל, ובהגיעו לפסגת מאווייו, היא שגרמה לו להרגיש ריק, תפל, אלמוני לעצמו. קוביין היה מסכן: הוא לא עמד בכל החרא הזה של הרגשת ניצחון. זה כנראה לא דבר פעוט, לחשוף את נשמתך ברבים ולגלות שמיליונים מרגישים כמוך, ומיליונים אחרים חושבים שזה סופר-קול. לקוביין, בחור רגיש, זה לא רק פגע בתחושת הייחוד, אלא גרם לו להרגיש כבורג במכונה שנגדה יצא מלכתחילה, ובאין-אוניו הוא הגב

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully