נובל וואג, "Nouvelle Vague" (Peacefrog, יבוא)
אני אוהב פרוייקטים שכל הקונספט שלהם, על כל הרבדים, האסוציאציות והניואנסים, מתומצת בשם קצר וקולע. שניים מהאלבומים של הרברט, "Around the House" ו-"Bodily Functions", הם דוגמאות מצוינות לעניין הזה. אלבום חדש שמצטרף לחבורה האקסקלוסיבית הוא "נובל ואג". בצרפתית, "נובל ואג" זה גל חדש, כמו שיודע לבטח כל פרנקופיל חובב קולנוע. בפורטוגזית, כך טוען אתר הלייבל Peacefrog שמפיץ את נובל ואג, פירוש המילה הוא בוסה נובה. כך אתם מקבלים פרוייקט של שירי גל חדש מתחילת האייטיז סוף הסבנטיז, בביצועי בוסה נובה עם ניחוח צרפתי חלקלק ואלגנטי.
בשמיעה ראשונה קשה שלא להתלהב מהאלבום. בחירה מוקפדת של שירים מהצד האותנטי של הגל החדש, חלקם מוכרים מאוד, חלקם מוכרים מעט פחות. מ"Love Will Tear Us Apart" (ג'וי דיוויז'ן) ועד "Making Plans for Nigel" (XTC); מ"I Just Can't Get Enough" (בפה) ועד "Too Drunk to Fuck" (בתחת, הדד קנדיס); מ-"This is Not a Love Song" (PIL) ועד " I Melt With You" (Modern English). השירים המוכרים בעיבודים מוצלחים, ששונים לגמרי מהמקור, מצליחים להמם לרגע, ולטעת את התחושה המחממת, שהנה, השירים אז היו כל כך טובים, והם מצליחים לזרוח גם דרך מעטפת מוזיקלית שונה בתכלית.
אחרי כמה זמן מחלחלת מחשבה אחרת. מי שאהב אז גל חדש מנוכר ואורבני, לבש שחור והלבין את פני עצמו ברבים, חתם גם על הסכם סודי לא כתוב, לפיו הוא צריך לתעב מוזיקה קיצית ושמחה, וזה כולל גם מוזיקה לטינית על נגזרותיה. אי אפשר היה לאהוב באותן שנים גם את איאן קרטיס וגם את ז'ובים; את אדוארד קא-ספל וגם את ז'ואאו ז'ילברטו. היה צריך לבחור צד. באותה תקופה, מי שראה את עצמו כאותנטי ולא מתפשר, לא נכנע לתכתיבים מסחריים, בחר בצלילים הקשים והמנוכרים של הגל חדש. הבוסה נובה, למרות שנולדה בפיפטיז כחלק מתנועה פוליטית שהתנגדה לשלטון הטוטליטרי בברזיל, וראשיה אף סבלו מנחת ידו, הפכה עד האייטיז לסמל של מוזיקת מעליות מתחנפת, פסקול לקוקטיילים אינסופיים. אם הגל החדש היה מנה של ספיד, מעיל עור, גוף כחוש, פנים חיוורות, חתרנות, גבריות, קידמה, הבוסה הנובה הייתה מרטיני מתוק, שמלה פרחונית, ירכיים מלאים ושזופים, ממסדית, נשית, נוסטלגית.
השלדים הזועמים מהאייטיז
אז כיצד היה נראה פרוייקט נובל וואג דרך העיניים של מי שכתב את השירים המקוריים בשנות השמונים? תועבה. חילול קודש. עתיד קודר של יאפים מזדקנים שיכולים לשמוע את השירים שאהבו כשהיו צעירים מאמינים, רק בגרסת מוזיקת המעליות שלהם, אריזה מחודשת של שירים שנועדה לסחוט את בלוטות הנוסטלגיה, מזימה שתפיל ברשת את כל הזקנים שהתעייפו ממוזיקה חדשה ורוצים לקנות חבילות נופש אקזוטיות לעבר שלהם.
אבל איך אוכל לומר משהו בזכות נובל וואג, אחרי שמלכדתי את עצמי ביעילות עם שלדים זועמים מהאייטיז, עם מבטי הפלדה של ג'ו סטרמר, אנדרו אלדריץ', ג'וני ליידון ורוברט סמית הצעירים, שבוחנים אותי היום? בקלות. קודם כל, הגל החדש הפך עד מהרה בעצמו לאורגיה ססגונית של אלכוהול צבעוני, מצעדי פזמונים ומגזיני אופנה. ג'וי דיוויז'ן הפכו לניו אורדר שהכניסו הרבה דיסקו ושמש לאפרוריות המנצ'סטרית, ואגב כך שינו את העולם כפי שאנחנו מכירים אותו. גם הקלאש הכניסו קלילות בלתי נסבלת לקיום שלהם, בין אם ביחד, או בלהקות הספין אוף שלהם (ביג אודיו דינמייט). אפילו רוברט סמית, שלא הצליח להסיר את ההבעה המיוסרת ואת האיפור מהפנים שלו, הביא את עצמו לשיר משהו בסגנון של "Friday I'm in Love".
נובל וואג הם שני צרפתים, אחד מהם, מארק קולן, כבר תקף את האייטיז מכיוון הרטרו-אלקטרו תחת השם וולגה סלקט. אליהם מצטרפות שמונה זמרות שונות, שמעניקות לכל שיר טיפול מחרמן ומלטף, והן מוסיפות לביצועי הבוסה נובה finesse של פופ צרפתי שגם סרג' גינזבורג היה חותם עליו. מספיק לשמוע את הביצוע ל"Guns of Brixton", שהוא לא פחות מסתורי ועצמתי מהמקור, גם אם הוא ניגש מנקודת מבט מוזיקלית שונה לחלוטין, כדי להבין שלא מדובר במוזיקת רקע למחזור נוסטלגי. נובל וואג הוא גם פרוייקט מאוד שונה מפרשנויות הסלסה של סניור קוקונט לקרפטוורק והיתר. נובל וואג ניגשים לשירים ללא קריצה, ללא אג'נדה קומית נחבאת. הם לא מנסים להזיז את העכוז ולהביא את החיוך. הם רק לוקחים שירים שהם באמת מאוד אוהבים, ומעניקים להם חיים חדשים ביבשת אחרת, ואגב כך מסייעים להנציח אותם כנכסים שלא צריכים להיות שייכים רק לדור הפינגווין של תקופת הקרח, והם מפשירים אותם למאה ה-21 דרך הקרניים המלטפות של דרום אמריקה.