בסיסטית מחפשת להקה

זה שהמושג "אלטרנטיבי" שווה לתחת פחות או יותר מהיום בו שלף קורט קוביין מהארון את הקרדיגן שהוא לבש באנפלאגד של נירוונה, יודע היום כל תינוק בן יומו, אבל רק כדי לחדד את הנקודה צריך לומר באופן חד משמעי שללהקות הסו-קולד אלטרנטיביות של MTV2 אין שום קשר לעולם האינדי. הן נטולות כל צניעות או אנדרסטייטמנט והן רחוקות מאוד מקונספטים של "עשה זאת בעצמך", או דלות החומר. אבל אם היום "רוק אלטרנטיבי" היא קטגוריה שיווקית, שמתייחסת לסוג מסוים של אסתטיקה שסוג מסוים של ילדים אוהבים, אז הקילרז הם הקרם דה לה קרם של הקטגוריה הזאת. יש להם את כל המרכיבים הדרושים ללהקת MTV2 מוצלחת – מוסיקה אל-טר-נ-טי-בית מופקת היטב, רצינות תהומית, שילוב בין פאתוס בלתי מתנצל לרקידות, שירים קליטים, אופל מנצנץ ובגדים שחורים. מושלם.

בהתחלה הקילרז נראו כמו דבר מאוד מעצבן. חבורת אנגלופילים חובבי אואזיס מלאס וגאס עם סולן בייבי-פייס ששר כאילו הוא סיימון לה בון? נו באמת! הקילרז עשו רושם של הרמאות הכי גדולה מאז פלסיבו, אבל ככל ששמעתי אותם יותר, הלב נפתח. אחרי כמה זמן כבר לא היה מנוס מלהודות שיש בהם איזשהו קסם, ודווקא העובדה שהם באים מלאס וגאס העמידה את החקיינות וחוסר האותנטיות שלהם בקונטקסט מתקבל על הדעת.

בקיץ 2004 הוציאו הקילרז את אלבום הבכורה שלהם, "Hot Fuss". הוא מכר חמישה מיליון עותקים והכיל כמה להיטי סינתים מוצלחים בהשפעת ניו-ווייב בריטי, הלהקות הניאו-רומנטיות של האייטיז והאזורים הגלאמיים יותר של הבריטפופ, שלא לומר האורות הנוצצים של עיר מגוריהם. על אף כמויות האייליינר המוגזמות, באמת היה קשה שלא לאהוב אותם – איך אפשר לבוא בטענות ללהקה שמצאה את שמה בקליפ של ניו אורדר?

החורף של סוף 2004 תחילת 2005 היה שייך כולו לקילרז. בימים בהם הנוסטלגיה מתקתקת מדקה לדקה כבר אפשר להזיל דמעות על החורף של לפני שנתיים – "Mr. Brightside” המצוין התנגן בכל מקום, הקילרז התארחו ב”The O.C” ואפילו "Somebody Told Me” הוולגרי והמעצבן עשה את העבודה. ומבחינתי גבוה מעל כולם נצנץ ”All These Things that I've Done" – עד כמה שזה מוזר, דווקא להקה אמריקאית הנפיקה את להיט הבריטפופ היפה ביותר של 2004.

ועכשיו הקילרז חוזרים עם מראה חדש וסאונד מחודש. הם מאסו בחליפות והפעם בחרו לעצב את עצמם בדמות היבשת הגדולה בה גדלו. את לוק הדנדי המיופיף מהתקליט הראשון הם המירו בלוק מערב פרוע עלק-קשוח, והם אפילו גידלו זקנים. המראה, מן הסתם, עדיין מעוצב ופוזאיסטי וברור שאף טיפת אבק דרכים מעולם לא נגעה במגפיים של ברנדון פלאוורס. זה יכול כמובן לעורר אנטגוניזם (אני זוכרת וויכוחים מרים אל תוך הלילה לגבי מידת האמינות של קינגז אוף ליאון), אבל רק כדי לא להתעצבן אני מעדיפה להאמין שההתחפשות היא חלק מהעניין ושהקילרז לא באמת לוקחים את עצמם ברצינות בתור קאובוים. אני באמת מקווה שכיאה ללהקה מלאס וגאס, התיאטרליות שלהם מכוונות ושהם מעולם לא התיימרו למשהו הדומה לאותנטיות (אחרת שינוי התדמית הזה באמת פתטי).

באשר למוזיקה, היא לא ממש השתנתה. באופן כללי השירים הם אותם השירים, רק יותר אפלים, עם יותר גיטרות מסינתים. מה שכן, הסאונד השמין והתנפח עוד יותר, אם אתם יכולים לדמיין דבר כזה. על אף הניסיון לשוות לאלבום הרגשה של אלבום קונספט – האלבום נפתח בקטע קברטי קצרצר עם פסנתר ומסתיים בקטע תואם אך גלאמי שנקראים בהתאמה “Enterlude” ו“Exitlude” (משעשע) - הקילרז הם קודם כל להקת סינגלים מצוינת שיודעת לכתוב המנוני רוק אלטרנטיבי אפקטיביים. הסינגל הראשון מהאלבום החדש, "When You Were Young", הוא להיט ריקודים סוחף עם סינתים שגורמים לך להושיט את ידיך לצדדים ולהסתובב מצד לצד, בזמן שאתה חושב מחשבות רגשניות מתוקות-מרירות. קלאסיקת קילרז במיטבה.

גם ביתר האלבום לא התקמצנו הקילרז על פאתוס. “Bling (Confessions of a King)” מזכיר את רוק האצטדיונים הבומבסטי של יו-2 או סימפל מיינדס בתחילת האייטיז; "For Reasons Unknown" מגיע לרמות הדרמה ההיסטריות של מיוז; ו“The River is Wild” נשמע כאילו הוא לקוח מאופרת רוק. על אף כל מיני רפרנסים טקסטואליים למרחבים של אמריקה ומשפטים כמו "אח שלי נולד בארבעה ביולי", זאת כנראה לא בדיוק סוג האמריקנה שמדברת לרון מיברג. ועל אף שהשפעת הברוס ספרינגסטין באלבום לא כל כך בולטת כפי שמנסים לטעון, מי יודע, אולי הקילרז באמת עלו על סוג חדש של פטריוטיזם אמריקאי הרואי. כך או כך, דבר אחד ברור - לקילרז לא נשארה טיפת בושה. בדרך כלל אני מעדיפה לעמוד בתור לקופת חולים מאשר לראות MTV2, אבל האמת היא שמצאתי בחוסר הבושה הזה משהו כובש ואחרי כמה האזנות די התאהבתי באלבום. אולי אכלתי יותר מדי סוכר היום.

הקילרז, “Sam’s Town” (הליקון)