ארץ אהבתי

הרבה לפני קוונטין טרנטינו וימין מסיקה (כן, כן, לא רק דניאלה, גם שרונה יצאה עם במאים מהשורה הראשונה), גילינו בעונה הראשונה של "ארץ נהדרת" את האחיות פיק שפרצו לעולם המוזיקה הישראלית בעזרת שילוב נכון של גנים טובים, כישרון מוזיקלי ויותר מדי שיער.

בתקופה שבה מרבית תכניות ההומור לפנינו הסתפקו בלעשות טייק-אופים על שירים מוכרים ולשנות להם את המילים ("אהר'לה בוא ללונה פארק" ושירי החרצופים למי שזוכר), היה מאוד מגניב ומאתגר לכתוב ולהלחין שיר קומי מקורי (על הלחן אחראי גל תורן המלך). לפי דעתי, זה עדיין השיר הטוב ביותר שעשינו עד היום ב"ארץ נהדרת".

המערכון אגב צולם ביפו, באותו לוקיישן בו צילמו האחיות פיק את הקליפ ללהיט שלהן, "השיר הזה" (שהקליפ שלנו צוחק עליו). מסוג הדברים שיכולים לקרות כנראה רק בארץ. תבלו.

רוב המערכונים שיוצא לנו לכתוב ב"ארץ נהדרת" הם חלק מסדרת מערכונים עם דמויות חוזרות או כאלה שקשורים לאקטואליה. לעתים רחוקות יותר צץ לו פתאום "מערכון קטן". כזה הוא "ספרות נשית" ודווקא משום כך בחרתי בו. ככותב, מה שמשחרר ממני צחוק בריא ואמיתי הוא לרוב דווקא ביצוע של שחקנים. כיאה ל"מערכון קטן" יש כאן "ביצוע קטן" של קומיקאים גדולים שמדברים חלש. כל אחת מהדמויות במערכון הזה יכולה בעיני להמשיך לחיות מחוץ לו. עלמה מביאה כאן דמות גאונית, שאני מנסה לדחוף בכל ישיבת מערכת, פרידמן, שהוא אולי היחיד שמצליח להצחיק אותי גם כשהוא אומר משהו בלתי מצחיק בעליל כמו "שמונה עשרה", אורנה עם האגרסיות המאופקות, וכמובן ענת ריבלין בתפקיד אורח נפלא.

אני אוהב את הדמות של חיים יבין כי חוץ מהכתיבה (לא שלי), הבדיחות וטל פרידמן, אני גם קצת אוהב את חיים יבין האמיתי. בגלל שחיימ'קה הוא מיתולוגיה ישראלית וזיכרון ילדות, כל בדיחה עליו היא גם בדיחה על המקום הזה או על ההורים שלנו או עלינו. כך שחוץ מאזכורו המרגש של חזי מחלב, יש כאן מערכון חמוץ-מתוק על מה שקרה לישראל, או לערוץ 1, או לנו.

כל אחד מאיתנו יהיה בסוף כמו חיים יבין (אבל אף אחד מאיתנו לא היה בהתחלה כמו חיים יבין). ואחרי שאני אסתיים ואעבור למלמל את מספרי החירום של בית החולים לניאדו בנתניה, הייתי רוצה שיכתבו עליי מערכון כזה.

הסיבה שבחרתי את המערכון הזה כמערכון "ארץ נהדרת" האהוב עליי בכל הזמנים היא סיבה מקורית ומפתיעה: הוא מצחיק אותי. מאוד. קודם כל, שלא יהיה חשד לניגוד אינטרסים, לא הייתי שותף למילה בכתיבת המערכון הזה (יכול להיות שכאן בעצם טמון סוד ההצלחה שלו?). ראיתי אותו כצופה לא מעורב ובלי בדיחות על הידיים, ואני ממש אוהב אותו, אפילו כשאני צופה בו עכשיו לבד מול המחשב, בזמן שאני אמור לכתוב מערכונים אחרים. למה? אולי כי המערכון הזה פשוט תופס בשתי דקות את האווירה ההזויה והאיטית של סיני, אולי כי הוא מציג את הלחץ ההיסטרי שאנחנו הישראלים תמיד נמצאים בו – אפילו באמצע חושה במדבר - ואולי כי הוא אפילו מצליח לעורר רגע אחד של אופטימיות: יכול להיות שאנחנו והשכנים לא באמת כל כך שונים, ויום אחד כל הסכסוכים שלנו יהיו על "מתי כבר יגיע הפנקייק שהזמנו בתחילת העשור הקודם?" אותי זה מצחיק, אני מקווה שגם אתכם, ואם לא, לכו שבו על בולבול של בדואי.

המערכון שאני הכי אוהב הוא למעשה רגע בפאנל ששודר בעונה השנייה של "ארץ נהדרת": הפאנל שבו נכנס עזאם עזאם לאולפן וציפי שביט מתיישבת עליו ומנסה ללמד אותו את השירים שלה לקראת הפסטיגל. חיקויים אדירים - מריאנו בדמות עזאם עזאם ועלמה בדמות ציפי שביט - שפוגשים את הכתיבה המבריקה של דוד ליפשיץ ואסף שלמון.

מאד אהבתי את הרומנים ותוכנית הבוקר שלהם, "גוטי מורצי יזראל", מהעונה השלישית. הוא כתוב מצוין (ערן זרחוביץ' ואריק שגב) ומבוצע מצוין לא פחות. קשה לבחור מערכון אחד, ומכיוון שפרק הסיום בו הם מגורשים מהארץ היה עצוב מדי, בחרתי את הפעם שבה התארחה השחקנית הרומניה הידועה אלגריה אלמגורי (גילה אלמגור). שווה לצפות במערכון הזה שוב רק כדי להיזכר ברגע שבו גילה אלמגור מקבלת את קבב הזהב.

פעם האמנתי שלכתוב, ולא משנה מה - עבודת סמינריון, תסריט טלוויזיה, אפילו את הפסקה הקצרה הזאת – זה סבל. ואז, התחלתי לכתוב עם זרחו את הבלוג של מאי וליהנות מהחיים. כנראה שאין כמו להתחבר לילדה המרושעת בת החמש עשרה שאני מאמין שנמצאת בכל גבר כדי להשתחרר קצת. אני אוהב את כל מערכוני הבלוג, אבל אם לבחור אחד, זה יהיה הפרק בו הן נעצרות על גניבה בקניון. הבלוג במצעד החיים (המצעד של הלייף) פרובוקטיבי ומצחיק יותר, הבלוג על הצבא עם מתן וילנאי סאטירי יותר, ופרק הסיום שבו עדי מקיאה במשך דקה בערך ממש מצליח לרגש. אבל רק בלוג הקניון מסתיים בשיר "Shoplifters of the World Unite" של הסמיתס, ורק בשביל זה מגיע לו.