זו חוכמה די קטנה לקבוע שסיום דרכו של מיקי רוזנטל כמגיש מגזין האקטואליה של ערוץ 10 היה רק עניין של זמן. חוסר היכולת של כל העסק להמריא היה מרוח על המסך בכל פריים בפונט בוהק ומעוצב. אבל זה לא הופך את העניין לפחות עצוב, כמעט מדכא.
כמו שרוזנטל עצמו העיד לפני עליית התוכנית, הוא לא קולח כמו ירון לונדון ולא יפה כמו יעקב אילון ובכלל, הפרסונה שלו, ודאי הוויזואלית, היא אנטי טלוויזיונית בעליל. הוא בסך הכל עיתונאי. חרוץ, אמיץ, נלחם, מאובק וכל הדראם אנד בייס הזה, אבל עדיין - רק עיתונאי.
לא כל עיתונאי יכול להיות מגיש טלוויזיה. הבעיה היא שבטלוויזיה המסחרית של ישראל מגיש חדשות לא חייב להיות עיתונאי. הוא צריך להיות בעל מבנה פנים מרובע, סמכותי ואסתטי למראה (אם אתה גבר), אמפתית, נאה פלוס ושולטת היטב באינטונציות הנכונות פר אייטם (אם את אשה).
את מה שלמיקי רוזנטל יש להציע בגלגול הטלוויזיוני הנוכחי שלו אקטיביזם הון שלטון דוקומנטרי הוא השיג בדרך לכיסא המגיש של "השבוע", אבל אילוצי זמנים ורוחב היריעה המצומצם שתוכנית שבועית מאפשרת לתחקירים וכתבות מושקעות על ידי מי שגם מגיש אותה מנעו ממנו להביא את כל זה למסך. מי שליהק אותו לתפקיד ודאי חשב שעצם נוכחותו שם, רגע אחרי שתהילת "שיטת השקשוקה" הביאה אותו לשיא החשיפה הציבורית שחווה מעולם, תעשה את שלה. אלא שהיא לא.
טלוויזיה היא מדיום שמבוסס על נגישות ונעים בעין ולאוזן. רוזנטל ישב שם, מכווץ, מכורכם וקפוא, מקריא מהפרומטר כמו ילד בר מצווה שעושה הכל כדי לא לשכוח את התודות לסבא אלברט ודודה עליזה. לא היה צריך להיות מומחה גדול כדי להבחין בחוסר הנינוחות שלו, חנוק בחליפה ועניבה תחושה שכמובן עוברת לצופה במהירות שלא מספיקה להחזיק זפזופ אחד קטן. מטאפורית, היה אפשר ממש לראות את הצליעה של רוזנטל גם בישיבה. דג מחוץ למים. למעשה, בולדוג מחוץ למרחב המחיה הטבעי שלו.
עוד בוואלה!
הקנקן ותוכנו
יחד עם זאת, רוזנטל הוא האשם האחרון בכישלון. מי שחשב שאפשר לזרוק למי האפסיים של לוח השידורים של ערוץ 10 בימי שישי מגזין אקטואליה מאז'ורי בהובלת טאלנט מדובר כמו רוזנטל ובעריכת רותי יובל, אלופת התמהיל המגזיני הישראלי לדורותיו, הוא האשם המרכזי. מי שחשב שתוכנית כזו יכולה בכלל להצליח כשלפניה עוד תוכנית בישול עם אהרוני ואחריה שעשועון עם סאטיריקן שמתנהל על סאגווי ומציק לעם ישראל באינטרקום או חזאי עם שכר מנופח שמאלץ אותו להחזיר את "פוקוס" הזכורה לאימה עבור ילדים עם אובר דוז של ריטלין הוא האחראי.
כל זה נכון עוד יותר כשממול יש את "אולפן שישי" פלטפורמת הישראליאנה הערוץ שתיימית המוחלטת, זו שמקובעת עמוק כל כך בהרגלי הצפייה של ערב שבת, זו שמספקת לישראלי הממוצע את מנת הפופוליזם הביטחוני, חברתי, תרבותי השבועי שלו. בעצם, התוכנית שמגיש יאיר לפיד עשויה מכל מה שרותי יובל הביאה לכדי אמנות כשערכה את "7 ימים", מה שהפך לדי.אנ.איי שקשת ניסתה לאמץ היכולת הזו לקלוע לטעמם של כולם. אלא שיובל עשתה את זה במוסף הנקרא ביותר בישראל, במדיום שונה בתכלית. ומה שהצליחה לעשות טוב מכולם כעורכת מגזין בפרינט, קשה, כנראה שבלתי אפשרי לעשות בן רגע במהדורת חדשות שבועית בטלוויזיה, ודאי לא בישימון הצפייה של ערוץ 10 ביום שישי.
ואה כן, יש גם את העניין הקטן הזה שהכתבות לא היו מספיק מעניינות, מחדשות ומרעישות. נסו להיזכר בחמישה סיפורים שלקחתם מ"השבוע", גם אם הייתם צופים אדוקים שלה. אתם יודעים מה? שלושה. בנוסף, "המקור" הטובה, אליה הגלו את המגישים הקודמים של הרצועה, רביב דרוקר ועפר שלח, סיפקה בדרך כלל את מה שהצופה הפוטנציאלי של "השבוע" חיפש. כך שבסופו של דבר, אין מנוס מההבנה שלתוכנית עם מגיש לא נכון, תכנים לא מספיק אטרקטיביים ומשבצת שידור לא קיימת אין יותר מדי סיכוי להצליח. תראו מה זה.
עניבת חנק
מה כל זה אומר לנו ועלינו? שום דבר שלא ידענו. טלוויזיה מסחרית תמשיך להיות פלטפורמה שבה חשוב יותר איך נראה מי שמספר לנו כמה דפוקים החיים שלנו ועד כמה מהוקצע ונטול שפיצים הוא יודע לעשות את זה. המיקי רוזנטלים של העולם, מעטים ככל שיהיו, ימשיכו לעשות את העבודה שלהם בשקט סיזיפי מאחורי הקלעים, יאכלו אבק, איומים ומכות ממאבטחים ושומרים של אנשים שיש להם הרבה כסף. ואם הסיפור שיצליחו לייצר בסופו של דבר יהיה מעניין וחשוב מספיק, הם יקבלו שתי דקות להציג לכם אותו אל מול המגיש המפונפן.
בשורה התחתונה, אתם נשארים עם בלעדיות כמעט מוחלטת של "אולפן שישי" עם יאיר לפיד, זה שפתח את המהדורה הראשונה שלו ב"שלום, אני יאיר לפיד ויש לי עניבה" ואז צלל לתוכה בנינוחות אין קץ. כאילו שלמישהו אכפת.