בגדי המלך החדשים: על האלבום החדש של קינגז אוף ליאון

אותנטיות היא אולי המושג החמקמק ביותר בתרבות של עידן ההיפר-מסחרה. האינדיאני שמוכר לך שרשרת מעור-צבי עשוי להיות פחות אותנטי מעובד ההיי-טק שמעבר למחיצת הגבס. קינגז אוף ליאון (להלן KOL) דווקא שומרים על אותנטיות: כל אלבום שלהם משקף בדיוק את המצב הכלכלי והנפשי בו הם נמצאים. כי אחרי שאתה מרוויח מיליונים וממלא אצטדיונים לארוחת בוקר, זה לא בדיוק אותנטי לכתוב שאתה עדיין ג'ני מהבלוק.

באלבום הראשון, (2003) "Youth and Young Manhood", הם אכן היו חבורה של הילביליז מהגאראג' שהצטרפו כמעט במקרה לאוטובוס של הרוקנרול ריבייבל, עם הנהג החברה'מן ג'ק ווייט והמדריך שלכם ג'וליאן קזבלנקס. KOL היו כל כך "זה", עם הג'ינס והשפם והטי-שרטס מהסבנטיז, שאפשר היה לחשוב שזה טייקאוף פוסט מודרני גאוני. אבל לא. הריל-דיל. סקסי כמו סקס.

באלבום השני, "Aha Shake Heartbreak", האחים לבית משפחת פולוויל והבן-דוד כבר נחשפו לתרבות שמחוץ לנשוויל, בעיקר לסטרוקס שאותם חיממו, ויחד עם מה שהיה להם מהבית התקבל אלבום הרוק הטוב ביותר של העשור. השלישי,"Because of the Times" המצוין, הוא אלבום של להקה שיכורה שחושבת שיקבלו ממנה הכל וטועה, כי התקשורת כמובן התחילה לטנף. האלבום הרביעי, "Only By The Night", הוא של להקה שלא הקשיבה למבקרים שקטלו את השלישי וידעה שהדבר היחיד שצריך כשאתה גדל זה לגדול עוד. הוא מכר יותר מ-6 מיליון עותקים, הפך לאלבום הדיגיטלי הנמכר ביותר בהיסטוריה או משהו כזה והביא להם ארבעה פרסי גראמי וניצחון על ליידי גאגא. לכן, עמום ככל שיהיה, התיאור המדויק ביותר של האלבום החמישי שיוצא השבוע, "Come Around Sundow", הוא "אלבום חמישי של להקה גדולה".

כמעט אי אפשר להאמין לאיך שהאלבום הזה מתחיל. תפקיד תופים קלאסי, ואז נכנס בס, ואז מגיעה גיטרה. ברור. למה לא? זה עבד כל כך הרבה פעמים בעבר, Why fix it if it ain’t broken?. בגלל שהם להקה גדולה, מה שהיה עשוי להיתפס כבנאלי נשמע בסיסי, אבטיפוסי, לא מתחכם ומאידך לא מתנצל. וכשמופיעה השפעה, היא נשמעת כמו השפעה ולא חלילה כמו ריפרור.

KOL הם הדבר עצמו והלב שלהם במקום הנכון, שלא לדבר על הבולבול. להגיד שזה רע זה להגיד שאתה לא אוהב מוזיקת רוק. הרבה אנשים ששייכים לסצנת הרוק בארץ בעצם לא כל כך אוהבים רוק. הם אוהבים גאראג', אינדי, רוקבילי, מטאל, רדיוהד, בחורות עם נבל – אבל לא רוק. והם אכן לא יאהבו את האלבום הזה, שמונח חזק במגירת "רוק, קוק-רוק, הטרוק". כן, רוק הוא בעצם רק תת-ז'אנר מושמץ של רוק.

"Knocked Up", השיר שפתח את האלבום השלישי, "אלבום המהפך", הוא המפתח לכל מה שקרה עם KOL אחר כך, ומלווה אותם גם באלבום הנוכחי: ליין גיטרה מינימליסטי וחוזרני שיותר מזכיר את דה אדג' של U2 מאשר את THIN LIZZY, וטקסטים פשוטים על זיונים, אובדן-דרך ומציאתה מחדש. עם זאת, בשיר ההוא הפזמון מתלכלך ומכת הסנר מחרידה אותך מהספה כל פעם מחדש. וזה כבר קורה פחות. או כמו שהיטיב לומר זאת הבסיסט ג'ארד: "יותר פיל ספקטור, פחות להקה מאת'נס, ג'ורג'יה".

על אף הלקק היחסי של הסאונד, גם האלבום החדש הוקלט לייב ברובו. השירים נוגנו במקסימום שלושה טייקים וכמעט כל מה ששומעים הוא מה שבאמת היה שם. צריך לציין את זה כי זה לא כל כך מקובל. הסיבה לזה ש-KOL לא יושבים להוריד ערוצים נובעת מעצלות מסוימת שחברי הלהקה ששים להודות בה. או בלשונו של כיילב, הסולן: "אף פעם לא הייתי בעניין של שלמות".

זה כמובן מקסים ונונשלנטי וסקסי, אבל גם קצת מוגזם כשמדובר בטקסטים. חבל שכיילב לא מתיימר יותר לכתוב שירה, או סתם שירים, כמו בניסיונות שלו בעבר, בעיקר ב-"Aha Shake Heartbreak", שדומני שזכו למעט בוז פה ושם אבל היו יפהפיים.

המילים ב-"Come Around Sundown" - ממש כמו השם שלו שהולם יותר אוסף של דורון מזר - הם באמת שרבוטים בסגנון "מאיפה באת, תמשיך הלאה, תעלה למעלה" לבנים ו"בואי בובה איתי יהיה סבבה" לבנות. הזמן הארוך ביותר שהוקדש לכתיבת טקסט – לשיר "The Immortals" - הוא 20 דקות, וזה מצוין בטון של "השקעתי". מצד שני, הבחור הזה יכול להקריא מכרזים של מנהל מקרקעי ישראל ועדיין לגרום לבחורות.

"רדיואקטיב", הסינגל והשיר השני באלבום (כיילב: "המהמתי אותו כששיחקתי דארטס") הוא שיר כל כך טוב שהשערות של בונו סומרות. עם הצלב המנצנץ על החזה של כיילב זה הכי קרוב לרוק נוצרי שאפשר להשיג בלי לשמוע רוק נוצרי. אני בטוחה שזה השיר האהוב על אביהם של האחים פולוויל, שכזכור היה מטיף-נוסע בדרום ארצות הברית. "Pyro", השיר שאחריו, הוא המשך ישיר ומספק ל-"Use Somebody" מהאלבום הקודם. ואילו השיר המעניין באלבום הוא "Pony Up", שמחזיר איזו עטרה עקמומיות ליושנה.

לקינגז עצמם, לפי ראיונות, נדמה שהאלבום הזה חוזר אחורה לסאונד של האלבום הראשון. אולי הם צריכים לשמוע אותו עוד פעם. נכון, לשיר כמו "Mary" המעולה (כיילב: "קשקשתי אותו כשהייתי שיכור") יש איזה ניחוח דרומי, שלא לדבר על "Back Down South" – שיר שיתכן שהיה צריך להישאר על רצפת המטוס הפרטי – אבל זה נשמע כמו הלהקה שהם היום עושה את הלהקה של פעם.

אחד המבקרים כינה את קינגז אוף ליאון "הלהקה הכי פחות מודעת לעצמה בימינו". זה נכון, אבל מי אמר שזה רע? רוקרים אינם מבקרי תרבות, וטוב שכך. הם אמורים לספק לנו שכחה מבורכת. או כמו שאומר כיילב: "אנחנו לא אוהבים לחשוב יותר מדי". יופי מאמי, יופי.

לסיכום: אלבום מעולה לאנשים שאוהבים סקס בכנסייה ומוזיקת רוק.