יומיים לפני שנסע לטקס גלובוס הזהב, שבו זכה בסופו של דבר, הודה אוליבייה אסיאס כי הוא שרוי במבוכה מסוימת. הבמאי הצרפתי אמנם היה מועמד בקטגוריית סרט הטלוויזיה/המיני סדרה הטובה ביותר על "קרלוס", אך כיוון שבמשך שני העשורים האחרונים הוא פעל אך ורק במסגרת המסך הגדול והיה שקוע לחלוטין בעולם הקולנוע, הוא חש כמו דג מחוץ למים.
"האמת היא שאין לי מושג אפילו מול מי אנחנו מתמודדים", הודה אסיאס בראיון לוואלה! תרבות לקראת שידור הבכורה הטלוויזיוני של הסדרה בערוץ 1 ביום חמישי הקרוב (גרסה מקוצצת והרבה פחות מספקת שלה כבר הוקרנה בפסטיבל ירושלים האחרון, יש לציין). "כלומר, אני מכיר את השמות ויודע שיש מולנו מיני-סדרה מלחמתית בשם 'הפסיפיק', אבל לא ראיתי אפילו שניה ממנה. זה גורם לי להרגיש קצת אי-נוחות, אבל אין מה לעשות - לא היה לי שום קשר לטלוויזיה עד 'קרלוס', וזה גם היה ונותר הקשר היחיד שלי אליה. לפעמים שואלים אותי אם העשייה של הסדרה שלי הושפעה מ'הסמויה', 'הסופרנוס' וכדומה, אבל האמת היא שהיתה לי רק השראה אחת, שאין לה שום קשר לטלוויזיה עכשווית הסרטים של פריץ לאנג".
אז מה הוביל קולנוען בשיעור הקומה של אסיאס, שהדרמה האחרונה שלו, "שעות הקיץ", הוכתרה בידי הביקורת האמריקאית כאחד הסרטים הטובים של שנת 2008, להציג את סיפורו של אחד הטרוריסטים המפורסמים בהיסטוריה דווקא בשלושה פרקים של סדרת טלוויזיה?
"לאור מצבה הנוכחי של תעשיית הקולנוע העצמאי, לא היתה לי ברירה", הוא מכריז. "ככה זה בימינו: אם אתה רוצה ליצור משהו באורך של חמש שעות וחצי, לצלם אותו במצלמת 35 מ"מ וללהק לתפקיד הראשי שחקן אלמוני בסדר הגודל של אדגר רמירז, כמו שאני עשיתי, אתה לא תקבל תמיכה כספית מהאולפנים וגם לא תמצא ישועה במפיקים עצמאיים או בקרנות. הדרך היחידה להוציא לפועל פרויקט כזה היא לפנות לתחנות הטלוויזיה - לאמריקאים אני מבין שיש את HBO, לי היה את קנאל פלוס ואת ארטה".
עוד בוואלה!
"קרלוס" מתפרש על פני שלושה פרקים, שכל אחד מהם היה יכול להיות סרט באורך מלא בזכות עצמו. איך הפרויקט תפח לכאלה ממדי ענק?
"האמת שזו היתה סוג של התמכרות. התחלתי לעשות תחקיר על קרלוס ופשוט לא יכולתי להפסיק, כי היו כל כך הרבה ספרים, מאמרים ומסמכים מעניינים בנושא, בעיקר דברים שנחשפו לאחר נפילת החומה. הרגשתי כמו אדם שמחבר בין חתיכות של פאזל, והפאזל הזה הלך ונהיה גדול מרגע לרגע, ונוספו עוד ועוד רבדים. השתדלתי להכניס לתסריט רק מה שהייתי חייב, כי ידעתי שבכל זאת לכל דבר יש גבול, ועדיין הוא יצא ארוך ביותר. אמרתי לעצמי שאפילו קנאל לא יהיו משוגעים מספיק כדי לתת לי להוציא אותו לפועל, אבל הם העניקו לי תמיכה מלאה. גם במהלך הצילומים הייתי משוכנע שבאיזשהו שלב מישהו יקום ויצעק 'השתגעתם לגמרי? מה הולך פה? תפסיקו מיד!', אבל זה לא קרה".
בהיותך עכבר קולנוע שהפך למבקר קולנוע ואז לקולנוען שנוהג להקדיש את סרטיו לאהבת המסך הגדול, יש בך מידה של צער על כך ש"קרלוס" הוא סדרת טלוויזיה ולא סרט?
"הצער הזה מתעורר בעיקר דווקא בשעת חלוקת פרסים למיניהם. קח לדוגמה את גלובוס הזהב לאור השבחים מקיר לקיר שבהם זוכה 'קרלוס', סביר להניח שאם הוא היה נחשב כסרט עלילתי, הוא היה יכול להתמודד על הפרס בקטגוריית הסרט הדרמטי, ואולי גם להגיע לאוסקר. אותו דבר תקף גם לגבי קאן: 'קרלוס' היה שיחת היום בפסטיבל, אבל כיוון שהוגדר יצירה טלוויזיונית, לא היה יכול להשתתף במסגרת התחרותית הרשמית וגם לא להתחרות על דקל הזהב. אז אם לומר את האמת, כשהסתובבתי בריבייריה וקיבלתי את כל התשבוחות הבאמת יוצאות מן הכלל, אמרתי לעצמי שאם כבר הגענו עד לכאן אז היה נחמד גם לצאת עם הפרס הגדול".
ובכל זאת, "קרלוס" לא יצא מקופח, ועוד לפני גלובוס הזהב קטף גם עיטורים מאיגוד המבקרים של לוס אנג'לס, מכתב העת הנחשב פילם קומנט וכיוצא בזה. הישג מרשים בעיקר בהתחשב בקבלת הפנים הצוננת לה זכו סרטים שאפתניים קודמים על טרור, למשל "צ'ה" ו"מינכן".
"את 'צ'ה' דווקא אהבתי. סטיבן סודרברג עשה בו דבר דומה למה שאני עשיתי ב'קרלוס' - הוא השתמש בגיבור מסוים, צ'ה גווארה במקרה זה, כדי לדון במהפכנים ובמהפכנות באופן מקיף ואוניברסלי יותר. לעומת זאת, הניסיון של סטיבן ספילברג לעסוק בטרור ב'מינכן' היה בעייתי יותר. אני חושב שהמכשול העיקרי של הסרט היה חוסר האמינות שלו - קח לדוגמה את כל הקטע עם המרגלים הצרפתים. אני יכול להגיד לך שמבחינתי ומבחינת כל צרפתי אחר, הסצינות הללו היו פשוט חור עלילתי אחד גדול, ובכך הסרט איבד את כל האמינות והתוקף שלו".
אתה חושב שבהוליווד מסמנים אותך בתור סודרברג או ספילברג החדש? קיבלת הצעות לביים בארצות הברית בעקבות ההצלחה של "קרלוס"?
"האמת היא שקיבלתי הצעות רבות עוד לפני 'קרלוס', אבל זה לא כל כך מעניין אותי. הסיבה לכך היא שהמפיקים ההוליוודיים מחפשים בעצם ביצועיסט ולא יוצר. אני מקבל תסריטים מאמריקה, ואז פותח אותם ורואה שכתוב 'עכשיו נכנסת מוזיקה, עכשיו המצלמה עושה ככה, עכשיו המצלמה עושה אחרת'. אז בשביל מה בעצם צריך אותי? סוג עבודה כזה בפירוש לא מעניין אותי".
גם כמה מסרטיך הקודמים זכו לתהודה, אך 'קרלוס' הוא בכל זאת ההצלחה הגדולה בקריירה שלך. מוזר לך, פתאום בגיל 55, לעמוד במרכז של תשומת לב בינלאומית?
"האמת שכל הפרסים הללו הם בעיקר דבר די מלחיץ. אני חושב שהלחץ נובע מהחשש שמא מצפים ממני לשחזר את 'קרלוס', כי זה לא הולך לקרות. הסרט הבא שלי הוא דרמת התבגרות וזה עלול לאכזב אנשים, כי הוא מזכיר הרבה יותר את אחת העבודות הראשונות, 'מים קרים', מאשר את 'קרלוס'".
האמת היא שיותר מאשר "קרלוס", שהוא אכן אחד המפעלים הטלוויזיונים המרשימים של השנים האחרונות, הסיבה שהתרגשתי לפגוש את אסיאס היתה "מים קרים", שהוא אחת הסיבות לכך שאני אוהב קולנוע. דרמת התבגרות זו יצאה לאקרנים ב-1994 והוקרנה לאחר כמה שנים במסגרת האגדית של "הצגה שנייה", רצועת סרטי האיכות של הכבלים בשנות התשעים.
לא כל כך התעניינתי אז בסרטים, בטח שלא בסרטים צרפתיים, והסיבה העיקרית לכך שנעצרתי על "מים קרים" בעיצומו של הזפזופ היתה השחקנית הראשית, וירג'יני לדויין. פשוט לא יכולתי להפסיק להסתכל עליה. אבל ככל שהדרמה התפתחה, היא כבר לא היתה הדבר הכי חשוב. נכבשתי בכוחו של הסרט ובעקבותיו רציתי לראות עוד תנועות מצלמה מסחררות ועוד דמויות גדולות מהחיים שכאילו מדברות על כל מה שקורה בחיים שלי. היום, בפרספקטיבה של זמן, אני כבר יודע ש"מים קרים" הוא לא הסרט הכי טוב בתולדות הקולנוע, אבל הוא זורם בעורקיי תמיד כמו מים קרים במעיין, ואני מוקיר תודה נצחית לו ולבמאי שלו על כך שגרמו לי להישאב לעולם המופלא של המסך הגדול.
שנים חלמתי לפגוש את אסיאס ולהגיד לו את כל זה, ושמחתי לגלות שגם לו יש חולשה לסרט - "כמובן שבמרחק הזמן, היו לי עבודות טובות יותר", הוא אומר, "אבל מכל הסרטים שעשיתי, הוא הכי יקר ללבי. מדובר בעצם בדיוקן אישי, שעסק בדברים שהטרידו אותי ובסיבות שהתחלתי לעסוק בקולנוע, כך שאחרי היצירה שלו, הרגשתי כאילו שנולדתי מחדש ויכולתי לצאת לדרך חדשה ומשוחררת".
אומרים שאסור לפגוש את האלילים שלך כדי לא לתת להם הזדמנות להכזיב אותך ובכך לגזול ממך את הזיכרונות של נעוריך, ובעבר כבר למדתי שלפעמים זה נכון, אבל לא כך במקרה של אסיאס. גם אחרי ההיסטריה סביב "קרלוס", הוא נשאר אדם צנוע ולבבי, שנעים ומרתק לשוחח איתו. אולי הסיבה לפתיחות שלו כלפי עיתונאים היא שהיה עיתונאי בעצמו, וכמו טריפו, גודאר ורבים אחרים לפניו, החל את דרכו בכתב העת האגדי מחברות הקולנוע. בזמנו, הוא אומר, הכתיבה על סרטים היתה הרבה יותר בריאה בעיניו מאשר בימינו - "הצרה היא שהיום האידיאולוגיה השתלטה על הקולנוע. מבקרים רבים כותבים שצריך לעשות כך ושצריך לעשות אחרת, והכל פסקני ומוטה מראש ולפעמים בכלל לא קשור לאמנות. זה מעוות: ביקורת קולנוע צריכה להעניק כלים תיאורטיים לבחון את הסרטים, ולא לחרוץ את דינם לפי אידיאולוגיה".
אם כבר מדברים על זוויות צרות, אמרת ש"קרלוס" יוצא דופן בגלל שהוא הסרט הראשון על טרור שמביט בסוגיה מפרספקטיבה של גיאו-פוליטיקה. למה בדיוק הכוונה?
"התכוונתי לכך שסרטים קודמים בנושא, טובים ורציניים ככל שהיו, תמיד תחמו את עצמם במסגרת צרה: היפנים עשו סרטים על טרוריסטים יפניים, הגרמנים עשו סרטים על טרוריסטים גרמניים וכדומה. כל זה לא מספק, כי אתה לא יכול לראות ככה את התמונה המלאה. כשבוחנים את הסיפור של 'קרלוס' מבינים שטרור הוא הרבה יותר מאשר עניין של מדינה אחת נגד מדינה אחרת. קרלוס היה דרום-אמריקאי שמצא עצמו מתמרן ומתומרן בידי גורמים מאסיה, צפון-אפריקה, צפון-אמריקה ואירופה, וזה גם המצב של הטרוריסטים בימינו".
לאור הסקרנות שלך לגבי פוליטיקה עולמית, אז והיום, אתה עוקב גם אחר הנעשה כעת במזרח התיכון?
"אני חושב שכל אדם רציונלי ברחבי העולם הבין שמה שקורה במזרח התיכון קשור באיזושהי צורה גם אליו, לא משנה איפה הוא גר. איך אדבר על הנושא בלי להיות בנאלי ושטחי להחריד? אני חושב שהבעיה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני היא שכפי שרואים ב'קרלוס', הישראלים והפלסטינים הפכו לכלי במשחק גיאו-פוליטי. הרי לאירן לא באמת אכפת מהאוכלוסייה הפלסטינית, הם רק משתמשים בה ובישראל כדי לקדם את האינטרסים שלהם, וזה משחק שיכול להוביל לתוצאות טובות ויכול להסתיים בסטטוס-קוו, אבל גם יכול להיגמר רע מאוד".
לאור כל מה שלמדת מהעבודה על "קרלוס", יש בך שמץ של אופטימיות לגבי המזרח התיכון?
"לא ממש. האמת שהמצב שלו מבחיל ומחריד אותי מאוד".