כבר מהפתיחה היה אפשר לנחש שמשהו אחר הולך לקרות פה. כולנו באנו עם הציפייה לסרט החדש מבית היוצר של "בתול בין ארבעים" ו"הדייט שתקע אותי" ג'אד אפטאו על ההפקה, סת' רוגן ואוון גולדברג על התסריט - ועדיין, הפתיחה הפי-פאנק אול-סטארית משהו, בשילוב הפוסטר המציג את שלושת המגה-חנאג'ים עם הלוגו הבלקספלוייטיישני יצרו איזה דיסוננס ראשוני מהסוג המשמח ביותר.
בקצרה: סת' (ג'ונה היל השמנצ'יק) ואוון (ג'ורג' מייקל בלות' מ"משפחה בהפרעה"), הם שני בוגרי תיכון מהמעמד החנוני-הגבוה, הנאלצים להתמודד עם העובדה שבשנה הבאה בקולג' יאלצו להיפרד איש מרעהו ובד בבד תופרים לעצמם לילה בלתי נשכח של נסיונות נואשים להשיג אלכוהול ניסיונות הכוללים את שליחת חברם הטוב פוגל, השייך למעמד החנוני הנמוך למשימת התאבדות עם תעודת זהות מזויפת - כאמצעי לקידוש המטרה הנעלה ביותר: להצליח לשכנע בחורה "לקטוף להם את הפרח" ולהגיע לקולג' עם קצת נסיון מיני.
זה עתה קראתם סינופסיס של מאות אלפי סרטים לאורך ההיסטוריה של הקולנוע האמריקאי, שכולנו ראינו ואהבנו. תשאלו: "אמריקן פאי"?, "לילה מגניב"?, אני והחבר'ה"?, "גו?", "אמריקן גרפיטי"? אענה: לא ולא, כלומר כן, מאוד, אבל כל כך הרבה יותר. כאן מגיעה גם שאלת האחריות: מה עשה מי שהיה צריך לכתוב לפני 21 שנה לוואלה! תרבות על "שמתי ברז למורה"? האם מכובד לבקר סרט שכזה לאחר רק צפיה אחת בו? האם עלי ללכת שוב ולבקש מהמערכת החזר הוצאות לפני שאני ניגש לטפל ביצירה?
כאב ביצים הוא לא רק מיתוס
שלוש הדמויות הראשיות - לא ברור אם בגלל תסריט מבריק או כשרון משחק פנומנלי - הן מן הדמויות השלמות והאמינות ביותר שתוכלו למצוא באיזשהו סרט על נערים חרמנים באמריקה ולא מדובר כאן - תודה לאל - בדרמת ארט-האוס מציצנית, אלא בקומדיית נעורים, אפילו לא רומנטית. קחו לדוגמה את הדמות של פוגל (לימים מקלאווין), האחרון בשרשרת המזון של החנונים - בכל סרט אחר היו מלבישים אותו בחולצת ה"מלחמת הכוכבים" הסטריאוטיפית, ברם כאן הוא לובש דווקא חולצה של מטאליקה, ועוד את זו של "אנד ג'אסטיס פור אול". כולם אוהבים את צ'ואבקה, חנון אמיתי גם שומע מטאליקה וגם הולך עם חולצה שלה. בכלל, דינמיקת ה"חברים הכי טובים" בין הדמויות נראית טבעית לחלוטין - סת' השמנמן שולה פניני חידוד ארוטיות מעמקי נשמתו המתוסכלת והבלתי מסופקת, בעוד אוון ממלמל בליפסוסו הביישני והאפולוגטי (אך המעט מעוצבן יותר מזה שלמדנו להכיר ב"משפחה בהפרעה"), כשהירידה לפרטים והניואנסים בין שלושה טיפוסים שלרוב מאכלסים דמות אחת ושולית בסרט וכאן זוכים לספוט המרכזי, גורמת ל"חרמן על הזמן" להיות קומדיה מזן אחר.
עם כל הכבוד לדיאלקט המאוד אותנטי ולבדיחות הליבידו המוצלחות שיש בסרט ויש בדיחות ליבידו מוצלחות "חרמן על הזמן" עולה שלב רק כאשר הוא מכניס לתוך עלילת התיכון שלו היתקלות עם החוק, בחסות צמד שוטרים (סת' רוגן בעצמו וביל היידר המצוין מ"סאטרדיי נייט לייב"), שלידם סטארסקי והאץ' של סטילר וווילסון מרגישים כמו פמבלטון ובייליס (וזו אולי הבעיה היחידה ב"חרמן על הזמן", אם חייבים לחפש בעיות השוטרים כל כך קורעים, שאתה לא רוצה שהם יעזבו את המסך לשנייה).
את הסרט מלווה פס קול סופר Fאנקי כמתבקש מהכותרת שהתפקוד העלילתי שלו הוא מן המצחיקים שנעשו; כזה שהיה יושב הרבה יותר טוב על סרט בו וינס ווהן ובראד פיט הולכים לזיין בווגאס ונשמע תלוש עד תמוה, כשהוא ממוקם בנסיעה משעממת באוטובוס, או לצד בעיית הילדות של סת' (אותה אני לא אסגיר) שהופכת מצחיקה שבעתיים, כאשר היא מלווה במיטב הפסדובלה, מרנגה והצ'ה צ'ה צ'ה.
"חרמן על הזמן" הוא קלאסיקה מודרנית. יש לו את הפוטנציאל להיות וואחד בריכת ציטטות, כמו "ספרות זולה" או "מציצים" - כל דיאלוג שם יותר מצחיק מקודמו, כל קללה מתפוצצת על המסך וכל הבעת תסכול או שלומיאליות מצד השוטרים בכלל מרימה את האווירה. לעניות דעתי מדובר בסרט, איך לומר, מושלם. כזה שגם אם מופתיותו לא תובן מיד, עוד ארבעים שנה הוא יעמוד בגאון לצד "הסנדק" ותהיו שמחים לקנותו ולשדרו ישירות למוחכם; סרט שינתחו יפרקו וירכיבו יום אחד בבתי ספר לקולנוע ברחבי העולם ויהיה ברור שמי שלא אוהב אותו לא מבין כלום. לכו לראות אותו עכשיו.