מאיפה אתם מכירים אותו: דיוויד מורס - נו, ההוא מהזה

אחד הגגים המשעשעים ביותר ב"להיות ג'ון מלקוביץ'" הוא הזיהוי של הסביבה את מלקוביץ' ככוכב קולנוע, ללא היכולת לנקוב בשם של סרט אחד בו שיחק. מלקוביץ' הוא אולי דוגמה קיצונית בהקשר הזה, אבל יש די הרבה שחקנים שמוכרים לכולנו בתור "ההוא שהופיע במלא סרטים", אולם משום מה – בעיות זיכרון וזהות בשל סיבות כאלו ואחרות – אנחנו מתקשים לספק להם דוגמאות; אלו שברגע שפרצופם מופיע על המסך, נשאל את עצמנו "מאיפה אני מכיר אותו?", או את השאלה הבאמת מסקרנת "האם הוא חי טוב?".

סרט הוליוודי ממוצע יתהדר לרוב בשחקני משנה מוכרים, אולם לא מוכרים מדי; כאלו שאפשר לבחור מביניהם שחקן אהוד פרטי (בדומה להעדפות מוזיקליות) ולהצהיר לעולם במקוריות "השחקן האהוב עליי הוא וינסנט סקיאוולי" (ההוא שמלמד את פטריק סווייזי לקפוץ על רכבות ב"רוח רפאים" ומועמד לאחד המדורים הקרובים). ישנם במאים שמעדיפים ללהק דווקא שמות פחות מוכרים – גם בשל ניסיונות לייצר כוכב חדש (בפחות כסף) וגם על מנת להרוויח דמות שחפה מדעות קדומות אודותיה, לעומת כוכבן שלעולם יהיה מזוהה עם סרטיו הקודמים. לפעמים שחקני המשנה יתהדרו בתפקידי האנטגוניסטים שרק מפריעים לגיבור, לפעמים הם החברים הטובים שמתים בצורה טרגית ולפעמים הם נחטפים בתחילת הסרט ומופיעים שוב רק לקראת סופו; במקרים נדירים הם "מעגנים" את הדמות הראשית - מדובר בעיקר בסרטי המשך ובסרטים שזכו במקום שני בסאנדנס – אבל מה שבטוח הוא שלא בהם היינו אמורים להתרכז.

אי לכך ובהתאם לזאת החלטנו לדבוק בדווקאיזם ולהתרכז בכל אותם האנשים שאנו מזהים את פרצופם, אך איננו יודעים את שמם; אלו שאם נראה אותם ברחוב, לא נדע אם אנחנו מכירים אותם מהטלוויזיה או מבית הקפה, שבוודאי ובוודאי מרוויחים בוכטות גדולות של כסף, אבל מנגד יכולים ללכת לשתות וודקה טוניק מבלי שחבורת מעריצים שרופים תשאג לעברם בדרך. והיי, גם טים רובינס היה טייס המשנה של טום קרוז בסוף "אהבה בשחקים".

דיוויד מורס פתח את הקריירה שלו ב-1980, במה שהיה נראה כהימור בטוח, עם סרט שנכתב על ידי בארי לווינסון ("דיינר") ובוים ע"י ריצ'ארד דונר ("נשק קטלני"), אולם רק שנתיים מאוחר יותר, עם כניסתו לסדרת הטלויזיה "מקום אחר" בתור ג'ק "בומר" מוריסון, הרופא זהוב התלתלים ששוכל את אשתו (הלן האנט), הוא הפך לסוג של קונצנזוס אמריקאי רך. הוא בלונדיני גבוה ולפניו ארשת רוגע מאיימת. הוא הספיק להיות האבא של ג'ודי פוסטר ב"קונטקט", להתארח בסדרה "רצח מאדום לשחור" בתור בן הדוד הספק גזען של בייליס ולככב בתפקיד הראשי בסרט "הרץ האינדיאני" של שון פן, שאף אחד לא ראה, ובצדק.

פנינת האינדי הקודרת הזו מתרכזת בסיפורו של רוי (ריאן גוסלינג המצוין), שמסולק מקבוצת הפוטבול המקומית ימים אחדים לאחר שאביו האובד נהרג. גדעון (דיוויד מורס), מאמן פוטבול מבוגר וחבוט משחק אותה רגיש ומתיידד עם רוי, למראית עין כדי לעזור לו, אך מתחת לפני השטח בשל מניעים אחרים לגמרי. קשה מאוד להסתכל על דיוויד מורס מבעד לדמות כה שנויה במחלוקת ולאו דווקא בגלל שהוא לא שחקן טוב – ישנן דמויות מסוימות, שפשוט לא יושבות על השחקנים שמגלמים אותן (נסו לדמיין את ג'ף גולדבלום בתפקיד הנבל ותראו שלא תאמינו למילה שהוא אומר).

בתוך כל המיש-מאש של קונספירציות על גבי קונספירציות, עשרים וחמש דקות לתוך "המתווך", הצופים נשארים רק חשדות שנובעים מהניסיון החווייתי שלנו לגבי הטייפ קאסטינג של טובים, רעים ובוגדים. ג'ון ספנסר כבר שיחק את הרע ב"הפריצה לאלקטרז"; ג'יי. טי וולש ז"ל משחק תמיד או את הרע, או את הנשיא; רון ריפקין מתנהג כמו החבר היחיד של סמואל ג'קסון, דבר שכמובן מחשיד אותו עוד יותר ורק מיודעינו מורס נראה כמו מי שבאמת ובתמים מנסה לעשות את עבודתו. מדוע, אם כן, הוא כל כך חם על ההדק? מה שדי ברור מהתחלה, הוא שגם אם מורס הוא הנבל, הוא בטח לא הנבל הראשי.

כן בסופו של דבר, סרטו המטריד של טרי גיליאם נח על טוויסט שנוגע בצורה זו או אחרת לד"ר פיטרס (מורס), עוזרו של ד"ר גוינס (אביו של בראד פיט המשיגנע). במקרה הזה דיוויד מורס משתלב יפה בתור הדמות שאי אפשר לחשוד בה, אבל בצפייה שניה ברור למה בעצם לא רק אפשר, אלא גם מומלץ לחשוד בה. התפקיד שלו בסרט לא גדול ולא משאיר הרבה רושם, מצד שני גם התפקיד של ברוס וויליס בסרט הוא לא גדול והוא משחק את הדמות הראשית. זה פשוט כזה סרט.