עזבו את כל מה שאתם עושים, ושבו לראות את "המשרד"

אחרי הדוקומנטרי, המוקומנטרי והריאליטי, צץ לו ז'אנר חדש - מן תת ז'אנר של המוקומנטרי - שבינתיים בא לידי ביטוי בעיקר ב"משרד", ובמרכזו קומדיה שמוסרטת, כאילו הייתה סדרה דוקומנטרית על החיים במשרד אפור וחסר ייחוד. מייקל סקוט (סטיב קארל, "בתול בן 40") הוא מנהל אחד הסניפים בחברת שיווק נייר אמריקאית, וחוסר המודעות העצמית המדהים שלו הוא המנוע של העלילה. גם המצלמה משחקת תפקיד חשוב בהתרחשויות, שכן מכיוון שמדובר בכאילו-דוקומנטרי, מותר - ואף רצוי - שהשחקנים יביטו פה ושם הישר לצופים בבית. השפה הקולנועית הזו נותנת תחושה שהאירועים יותר "אמיתיים". רוצה לומר: הכל הופך להרבה הרבה יותר מצחיק.

ריקי ג'רוויס וסטיבן מרצ'נט יצרו ב-2001 את הסדרה המקורית, שכללה שתי עונות של שישה פרקים, פלוס שני פרקים ספיישל - כולם שודרו ב-BBC. בעקבות ההצלחה הבלתי רגילה העקרון נדד לארה"ב (וגם לצרפת, אגב), שם עבר מספר שינויים כדי להתאים אותו לקהל היעד. רוצה לומר: הפכו את התוכנית לנגישה יותר, ולמורכבת פחות.

בישראל שודרו שתי העונות הראשונות במלואן (6 ו-24 פרקים, בהתאמה) בערוץ 3 של הוט. בארה"ב נמצאת העונה השלישית בעיצומה.

זכתה באמי על הקומדיה הטובה ביותר ב-2006. סטיב קארל, שמגלם את הבוס מייקל סקוט, היה מועמד בטקס האמי כשחקן הטוב ביותר והתנחם בפרס גלובוס הזהב.

הגירסה הבריטית הייתה קשה לצפייה בהרבה מהאמריקאית, שהיא, כאמור, מתאימה לקהל רחב יותר. ההומור המתוחכם עדיין שם, התזמון הקומי והתסריט המוקפד, כמו גם הסצנות בהן אנו לא יודעים אם לתפוס את הראש, לרחם על מייקל סקוט האינפנטיל, ששוב הכניס את עצמו לבור, או פשוט להתגלגל מצחוק.

אבל לא מדובר בסדרה לאניני טעם בלבד, דבר שבא לידי ביטוי בדמותו המופרכת של דוויט שרוט (ריין ווילסון, הזכור מהעונה השלישית של "עמוק באדמה"), מין סקין הד בפוטנציה, חנפן-על מחד וטורף מאידך, שממרר את החיים לחברו לעבודה ג'ים, שבתורו חובר לפאם כדי לארגן אי אלו מתיחות מתוחכמות ומביכות. האינטראקציה בין מייקל לבין העובדים שלו מצליחה למתוח את גבולות ההגיון החברתי ואת הפוליטיקלי קורקט המפוחד עד הקצה. ובהתאם, אחרי עונה ראשונה מקוצרת, העונה השנייה הפכה להצלחה מסחררת, הן בביקורות, הן ברייטינג והן בטקסי הפרסים.

"המשרד" מתאימה לכל שעה ביום, עובדת גם כשרואים פרק אחד בשבוע וגם בצפיית די.וי.די מרוכזת. מה שכן, צפייה מוגזמת בניסיונות המביכים והכואבים של מייקל סקוט להתקבל על ידי העובדים שלו (ועל ידי הצופים בבית) - תוך כדי העלבה והשפלה בשוגג, כמובן - עלולה לפגוע בבריאות הנפשית.

למרות הכל, כמובן, קשה שלא להתאהב במייקל, ילד מגודל ומגושם שכמותו. טוב, אולי אהבה היא מילה חזקה מדי - קשה שלא לרחם עליו. בין כה וכה, הניגוד בין היותו בוס לבין רצונו הבלתי נלאה, שהעובדים שלו יאהבו אותו הוא בסיס פורה להומור. לעיתים הוא אף שובה אותנו באמירה נוגעת ללב (כשמתפלק לו), אבל זה קורה רק כשהחרב מונחת לצווארו (ואפשר לסמוך עליו שיהרוס את הרגע בניסיון כושל לשנינה). הוא גם רואה בעצמו אב רוחני, ובהתאם מפזר קלישאות לכל דורש, רק כדי לגלות שהכשיל את עצמו בצורה כזו או אחרת.

סתם דוגמה: הוא מתרץ לבוסית שלו הברזה בכך שהמשרד מתפקד טוב יותר בהיעדרו. חיש קל הוא מתקן שבעצם העובדים יעילים הרבה פחות כשהוא איננו שם. ואז, אחרי שהבין את התסבוכת אליה הכניס את עצמו, הוא מנסה להסביר שאין שום הבדל בתפוקה, בין אם הוא במשרדו ובין אם לאו. כמובן שמיד מגיע מבט חסר בטחון למצלמה. טוב נו, כנראה שהייתם צריכים להיות שם.

סטיב קארל עשה בחוכמה כשלא ניסה לחקות את דמותו של ריקי ג'רוויס, והעניק לה אופי משלה. קצת מוזר לומר זאת, אבל הבוס האמריקאי סולידי ואינטליגנטי יותר מעמיתו הבריטי. למשל, רומן מזדמן כמו שהיה למייקל עם הבוסית ג'אן לבינסון היה לא יותר מחלום באספמיה בבריטניה, למרות שגם באמריקה הרצון של אישה בוגרת, מושכת ושפויה למגע גופני עם מייקל ראויה לבדיקה פסיכיאטרית.

אחד הצירים האחרים עליהם סובבת הסדרה הוא המתח המיני בין איש המכירות ג'ים הרווק למזכירה פאם המאורסת (שלוש שנים, אנד קאונטינג). ב-BBC היו טים ודון שמנמנים וחסרי בטחון, אבל הקפיצה מעל לאגם שידרגה אותם לכדי שני אייטמים מבוקשים בשוק, גבוהים יותר ויפים יותר. הפרק האחרון של העונה השנייה הסתיים בקליף האנגר, ששבר את קשר השתיקה סביב הקשר של השניים, כשג'ים אמר לפאם שהוא מאוהב בה ואף נישק אותה. הקומדיה הפכה באחת לדרמה, ולמרות ששוב לא הצליחה להגיע אל הרף שקבעה אחותה שמעבר לים, קשה היה שלא להתרגש.

דוויט הוא, כאמור, הסייד קיק. מדובר בחולה נשק מופרע שחי בחווה ענקית ושוממה. בדתי בשקל - אבל דתי קיצוני בשקל - שהוא תוצר של התרבות הפופולרית הנמוכה ביותר. שלא במפתיע נרקם רומן בינו לבין אנג'לה האוונגליסטית החסודה, שרק חיפשה לה גבר חזק וסמכותי שלוקח את המושכות לידיים.

בקומדיות אין באמת רעים וטובים, על אחת וכמה ב"משרד", שמקצין את הגיחוך שבכולנו, על ידי אפשרות להזדהות עם כל אחת מהדמויות המעוררות רחמים או מעוררות שעמום (אבל שעמום קורע). בדוויט יש קצת בד גאי, אבל הפער בין התפיסה שלו את עצמו לבין התפיסה של הסביבה אותו מייצר איזושהי תחושת אמפתיה.

בעצם, היחידי שמעורר אנטגוניזם תמידי הוא טוד פאקר, "חברו" של מייקל, שלא מפספס הזדמנות להשפילו, אבל הוא מופיע בפרקים ספורים מדי, מכדי שיהיה משמעותי.

לפעמים אין דבר יותר מצחיק (או לחילופין עצוב) משתיקה או ממבט. ב"משרד" הביאו זאת לכדי אמנות של ממש, והפכו את השתיקה לרועמת ואת המבט לשנון פי כמה מכל וואן-ליינר בנמצא. למשמע הניסיונות הכושלים של מייקל להתבדח נסחטים בעיקר צחקוקים מאולצים במקרה הטוב, ובהייה באוויר במקרה הרע. מה לעשות, בחיים לא כל הבדיחות פוגעות בול, אבל בחיים על פי "המשרד" המצב גרוע פי כמה. רוצה לומר: אנחנו צוחקים פחות עם הדמויות, ויותר עליהן.

עוד נושא בולט בסדרה הוא הפחד בתרבות המערבית בכלל, ובאמריקה בפרט, להעליב בצורה כלשהי מיעוט כזה או אחר. באחד הפרקים בעונה הראשונה פתח הבוס סדנה לסובלנות, וזאת אחרי שקיבל תלונות על הערות פוגעות כלפי שחורים (הוא לא הבין מדוע החיקוי שלו של כריס רוק פולט "ניגר" אינספור פעמים מעורר אי נוחות, בעוד גירסת המקור מצחיקה). כל אחד מהעובדים אולץ לשים פתק על מצחו, שקובע לאיזה גזע הוא שייך, ועל ידי שיחה עם אחרים היה עליו לנחש מהו. חיש קל הידרדרה הסיטואציה לסטריאוטיפים גזעניים, ואז כשחשבנו שהגענו לתהום, פתחה "המשרד" דלת נוספת וירדה למקומות אליהם אפילו "סיינפלד" מעולם לא הגיעה.

הגירסה האנגלית שמרה בקנאות על הרצון המוצהר של ג'רוויס ומרצ'נט לא לגלוש לתחום הסיטקום. כל סצנה צולמה במצלמה אחת בלבד, בלי יכולת לעבור דרך דלתות סגורות או לפצוח בזומים מתואמים ברגעים הרלבנטיים. חלק נכבד היה גם סצנות "הראשים המדברים", כשהדמויות ראוינו באחד על אחד על רקע אירועים רלבנטים, שהגכיחו את דבריהם.

ל"משרד" האמריקאי יש ניחוח סיטקומי יותר, עם יותר מצלמות, יותר פעלתנות, והשילוב של "הראשים המדברים" נעשה לרוב רק כדי לתת פוש נוסף לבדיחה קודמת. המכנה המשותף הנמוך ביותר פשוט דורש התמסחרות קלה. עם זאת, כדאי להבהיר שזה עדיין - אחרי פטירתה (בטרם עת!) של "משפחה בהפרעה" המושלמת - הדבר המצחיק ביותר שתראו בטלוויזיה האמריקאית.

* סייע בהכנת הכתבה: ג'ו וולפסון