מסך שטוח

כאילו שתחרויות כישרונות הן מה שחסר לנו בטלוויזיה – מלבד ההשערה שקברניטי הזכייניות נמנים על מועדון המעריצים של הסדרה "תהילה" אין לי הסבר מלומד לתופעה – עולה הערב בערוץ השני תכנית נוספת מן הזן הזה, "הדבר הגדול הבא", שצוות השופטים שלה, העוגן שעליו שעונה התכנית כולה, מורכב מנועה תשבי, יהורם גאון ויעל בר-זהר (מישהו אתמול טען באוזניי שזה נשמע כמו הרכב קלאסי לתחרות החולצה הרטובה). בעוד נוכחותה של תשבי בפאנל מובנת ואף מתבקשת – מדובר בטאלנטית שנמצאת בשוק הבידור כבר למעלה מ-15 שנה (מי שיודע איך אפשר להשיג את שער עיתון תל-אביב בו היא קושרת בשרשראות את מאור כהן מוזמן ליצור קשר במערכת), כחברה בלהקת נוער, כוכבת טלוויזיה מקומית, זמרת אר אנ' בי לעת מצוא (מספרים שהיפנים אהבו את זה), מתמידנית הוליוודית שהיוותה תשליל הולם לאקי אבני וכעת גם מפיקה עם יוזמה והצלחה (תשבי היתה זו שהביאה את "בטיפול" ל-HBO) – על שיתופם של שני חברי הפאנל הנוספים מעיב סימן שאלה ענק.

לגבי כישוריו של גאון, חתן מוצדק של פרס ישראל, שחקן וזמר שהוא ערש התרבות המקומית, אין עוררין. מה שכן, אם מישהו שכח, לפני חודשיים, כאשר קיבל את פרס תמוז על מפעל חיים, תקף גאון בנאום פופוליסטי וחלול את תופעת תחרויות הכישרונות הטלוויזיוניות וגרורות התהילה הנבובה שהן מטילות בתרבות. והנה, זמן קצר בלבד אחר כך, האיש שיש לו הכי הרבה כבוד והלוחם האמיץ במשלחי האס-אמ-אסים מתייוון ומצטרף לחבורת מסרסי התרבות הישראלית, כאשר - השם ישמור ויציל - הוא עומד לשפוט בתחרות כישרונות.

הצלע השלישית בחבורה, יעל בר-זהר זוארץ, או כפי שקוראים לה במדורי הרכילות בשם ההו-כה-הולם יבז"ז, היא זו שהימצאותה בחבר השופטים היא, אם לומר זאת בעדינות בודהיסטית, מעט תמוהה. כיצד מישהי שהקריירה שלה מתאפיינת בכך שמעולם לא הובילה שום סדרת טלוויזיה, סרט קולנוע, תכנית אירוח או אפילו סתם שעשועון – בטח לא משהו שנמשך מעל לשלוש תוכניות - יכולה לשפוט בתכנית שאמורה לאתר את הדבר בגדול הבא? בר-זהר נמצאת בתודעה הציבורית 12 שנה, מאז עלתה לראשונה אותה פרסומת מלבבת וטובת טעם לחברת בגדי הים פלפל, שהציגה את הנערה הרכה עם בלקון הזהב (בעקבותיה אמר ירון לונדון, אם איני טועה, "קשה שלא לשים לקימורי גופה הנהדרים"). אלא שבמשך כל אותן שנים שנדמות כרגע כנצח – שישה ראשי ממשלה התחלפו בהן – התחוור כי בר-זהר הטאלנטית לא קורצה מהחומרים של בר-זהר הסלברטאית.

אין היא, חלילה, לא מוכשרת בעליל – בכל זאת, "החיים הם קרקס (ואני מקורקסת)" הוא אחלה שיר שבעולם - וגם המשפט הנבזי "אם שדיים היו כישרון" וודאי שאינו תקף לגביה, אולם נדמה שאחרי כל כך הרבה זמן, ניתן היה לצפות ממי שנוכחת במרחב הישראלי שנים רבות – לעזאזל, הצילום ההוא על הסוס - ומוגדרת כ"כוכבת", שלפחות לא נסכם את הקריירה שלה כחד-ממדית: מרובת הצלחות בסדר גודל מינורי (הקריירה שלה בערוץ הילדים), כישלונות שנשכחו כלא היו ("תעביר את הלאה"), מינימום ריגושים (פה ושם איזה טקס), מינימום שערוריות (או לפחות כאלה שהותרו לפרסום) ומקסימום בנאליות. 12 שנים, ומלבד השוס של "מרי לו" והתפקיד שכמו נתפר למידותיה ב"טלנובלה בע"מ" (ממנו כשלה לחזור בפאזת קריירה אחרת, או אפילו לשחזרו) ושיר של קרח 9 (וגם קצת "15 דקות" של אסף אמדורסקי), ניכר כי ההישג העיקרי של יעל בר-זהר הוא עדיין תקופת הזוגיות עם גיל ססובר.

בזמן הזה – בעוד היא משקיעה את עיקר מרצה בצילומי אפנה סמי-אירוטיים כפרזנטורית של פוקס (ומוחלפת על ידי אסתי גינצבורג), היא הספיקה לשתף פעולה עם יהודה לוי, מיכאל הנגבי, עופר שכטר וטלי שרון, שהגיעו עם נחיתות מעמדית וחלפו על פניה (מישהו רואה את בר-זהר סוחבת את "האקס המיתולוגי"?) כלא היתה; נינט נבראה, אפרת בוימוולד הלכה לתיאטרון ואקזיט ומנחיה שרפו את השאריות של מה שהיה ערוץ הילדים.

ובר-זהר? המשיכה לנהל את הקריירה המשעממת ביותר שיכלה כוכבת עם פוטנציאל כה גדול להותיר בלתי ממומש. יש שיאמרו שבר-זהר היא בסך הכל קורבן של היחס בין כישרון וגנטיקה; של "רשת" שהחזיקה בה במשך שנים כטאלנטית ולא ידעה מה לעשות איתה (למרות שבחירות קריירה הן חלק אינטגראלי מהכישרון והצלחה ואין להתלות כחוסר מזל גרידא, שלא לומר בחירות קריירה הן-הן הכשרון האמיתי וכיצד בדיוק מי שכשלה בהן פעם אחר פעם אמורה לתת טיפים לדור הבא?); ושלנו, שהעדפנו תמיד להתמקד בקנקן, ולא במה שיש בתוכו (למרות שהכישלון האמיתי שלנו כחברה הוא שטרם ראינו ממנה ולו תמונת עירום אחת. אפילו לא אומנותית. בכל מדינה מתוקנת זה לא היה קורה). הבעיה היא שמעולם אף אחד, כולל יעלי, לא ניסה להוכיח אותנו; להראות שמתחת לקליפה שכל כך נוח לומר שאין בה דבר, יש עולם חדש וטוב. זה גם לא שהציפיות שלנו היו כל כך גבוהות. בסך הכל היינו יותר שמחים אם בר-זהר היתה קצת יותר כמו דנה בלום.