מפלגת המרכז: "פולישוק" - עדיפה על מה קשור, אבל עדיין בעייתית

הדבר הכי מצחיק ב"פולישוק", שחזרה אמש (רביעי, קשת) לעונתה השנייה, היה דווקא מועד השיבוץ של התוכנית: בין "כוכב נולד" ל"עם סגולה". בדיוק כשנדמה שאין דבר רחוק יותר מששון גבאי מאשר אותם כוכבי אינסטנט וזמרים צעירים, מסתיימת לה "פולישוק" ועל המסך עולים חברי שלישיית מה קשור, שזוכים ליותר עדנה (ובעיקר יותר פפראצי) מאשר אותו גבאי, על אף שלא עשו בחייהם עשירית ממה שהספיק לעשות בקריירה הארוכה שלו. ואולי זו המטרה? הרי אחרי שבוהים בריאליטי המצועצע של צביקה הדר, רגע לפני שעולה ההומור הנמוך של "מה קשור" - "פולישוק" מסתמנת כסאטירה מתוחכמת ומעודנת, שמצליחה לטשטש מעט את הרדידות המחשבתית של שני המשדרים שמקיפים אותה.

"פולישוק" מצליחה לבלוט בנוף הטלוויזיוני המקומי בעיקר בזכות מתחרותיה. ראשית, יש בה שחקנים שבאמת מתהדרים ביכולות משחק, כאלו שרכשו ניסיון מקצועי ומצליחים להשלים משפט בלי לבלוע מילים או לשבש את השפה. בנוסף, העברית שלה עשירה ומלאת חדויות. לא רק שהעברית תקנית, אלא בעיקר הטקסטים מוקפדים ומדויקים, כאלה שדורשים ערנות והקשבה מלאה מצד הצופה, פן יפספס משמעויות נסתרות או רמיזות עלומות.

כנראה שככה זה כשהבמאי והתסריטאי הוא שמואל הספרי ועורך התסריט הוא אסף ציפור, שניהם אנשי מילה מיומנים ומנוסים, שמלקטים כל מילה ובוחרים כל משפט בקפידה. באיזה עוד תוכנית טלוויזיה ניתן להתעכב על ההבחנה בין שדולן (לוביסט) לבין "שדלן" ו"שדליל"?

הבעיה היא שהמדיום הטלוויזיוני דורש קצת יותר מטקסטים שנונים ומדויקים. הלא מי שמחפש אך ורק עוקצנות וחריפות מחוכמת, עם רמיזות והשלכות לפוליטיקה הישראלית, יכול להסתפק בטורים של דורון רוזנבלום. בטלוויזיה, במיוחד כשמדובר בדרמה קומית (או בכל משדר שמטרתו לגרות את הצופה ולשעשע אותו), הדרישות הן אחרות. למשל, שימוש נכון בעריכה, שיכול להגביר את הקצב. לפעמים נדמה ש"פולישוק" כל כך נאמנה ל"כן אדוני השר", עד שהיא גם בוחרת להתמסר לאיטיות שאפיינה את הטלוויזיה הבריטית בשנות ה-80.

בנוסף, על פי הפרק הראשון נראה הבעיות שאפיינו את "פולישוק" בעונת הבכורה ממשיכות גם בעונתה השנייה. האווירה היא עדיין של הצגת תיאטרון מצולמת, ולא של סט טלוויזיוני; האירועים במציאות הפוליטית הישראלית ממשיכים להיות קטנוניים ומכוערים יותר מכל בדיה, כמו גם הטיפוסים עצמם; ונבחרי הציבור ושאר העסקנים הם כל כך מאוסים וכל כך מעורבים בחיינו, עד שספק אם נותרה בנו הסבלנות להביט במעלליהם גם בתום משדרי החדשות.

מנגד, הקאסט ממשיך לעשות את שלו. ששון גבאי משחק באמינות נוגעת ללב את רובי פולישוק, על אף שהוא עדיין נטול כריזמה; אמנון דנקנר אמין בתור חומי שליט המושחת והממולח, אמינות שאמורה בעיקר להדאיג אותו; גם כל שאר הצוות ממשיך לדקלם היטב את השורות, למרות שלפרקים הדיקציה המוקפדת שלהם יוצרת מעט ניכור, ותחושה שהכל נכון מדי, תקני מדי, סטרילי מדי.

סביר להניח ש"פולישוק" תמשיך להיות חביבת המבקרים (והקהל המבוגר) בעיקר בזכות הייחודיות שלה, היומרות שלה לאיכות, והניסיון שלה לדבר בשפה אחרת. מנגד, כל מי שעקב אחרי מעלליו של נאקי תומפסון מרגיש שבפרק אחד של "אימפריית הפשע" הוא הספיק ללמוד על פוליטיקה יותר מאשר בעונה שלמה של "פולישוק", ובעיקר למד שעל מנת ליצור טלוויזיה משובחת נדרשים עוד אלמנטים מלבד תסריט שנון.