יש לכם סיכוי גדול יותר לתפוס את אולמרט על קו 4 מאשר לראות את תום יורק או פיט דוהרטי מתהלכים באיזשהו רחוב בלונדון או ניו-יורק. עדיין, אני לא יכול שלא לאהוב את שניהם, או את הלהקות שעומדות מאחוריהם. באמת שלפני כל אלבום אני משוכנע שהפעם ייגמר לי מהם סופית, אבל זה פשוט לא קורה. תופעה.
עד כאן הדמיון בין השניים יורק ודוהרטי הם שני הקצוות המרוחקים ביותר של האלטרנטיבה (אם אפשר עדיין לקרוא לזה ככה). רדיוהד מתעסקים במדינות עולם שלישי, פוליטיקה נאורה וחשוכה, עוני, קפיטליזם, אינדיבידואליזם, וגלובליזציה; דוהרטי מתעסק בדוגמניות, סמים וניהיליזם. יורק משתדל להתרחק מאור הזרקורים, שמא חשיפת היתר תוציא אותו מדעתו; דוהרטי שרד עד עכשיו רק בגלל שהצהובונים הואילו בטובם להשאירו בחיים. יורק הוא חנון גאון שהצליח לו; דוהרטי הוא כוכב הרוק האחרון שנשאר, על כל המשתמע מכך. רדיוהד הם להקה שאוהבת לפרוץ דרכים לפשפש בשוליים, למצוא השפעות ולזרוק אוונגרד משוכלל על ההמונים; הבייבישמבלס עושים הכל חוץ מלחדש הרוק שלהם אולי מצוין, אך המקוריות היא ממנו והלאה. רדיוהד מרעידים את העולם כשהם מכריזים כי הם לא צריכים חברת תקליטים ומפיצים את האלבום עצמאית דרך הרשת, תמורת כל סכום שתרצו; דוהרטי עושה רעש כשהוא משפריץ דם על מצלמה של MTV. רדיוהד הם כנראה הלהקה העכשווית המוערכת בעולם; הבייבשמבלס מוגדרים על ידי המבקרים כאופרת סבון.
"In Rainbows" הוא אלבום האולפן השביעי של רדיוהד. את הסיפור שמאחוריו אני מניח שאתם מכירים (ואם לא, תקליקו על הלינק למטה). אלוהים יודע שעבר המון זמן מאז האלבום הקודם שלהם, Hail to the Thief, שיצא ב-2003. מאז הם הספיקו להופיע המון, להיכנס לאולפן עם המפיק-והכמעט-חבר-בלהקה נייג'ל גורדריץ', להחליט שהם רוצים כיוון אחר ולכן להחליף את גורדריץ' במייק "ספייק" סטנט, לצאת לטור נוסף, להעיף את סטנט מההפקה, להזמין מחדש את גורדיץ', וכמובן, לגרום לחברות התקליטים להתקוטט עליהם. בין היתר, הם הקליטו שירים למספר פרויקטים פילנטרופים, יורק הוציא אלבום סולו ב-2006 וחברים אחרים בלהקה עבדו על פרויקטים משלהם. עמוס, כן. אבל לא מצדיק פער של ארבע שנים בין האלבומים. לפחות יש לכך סיבה אמיתית, והיא נעוצה בכך ש-Hail to the Thief, שאמנם היה אלבום לא רע בכלל, הוא הריליס החלש ביותר של רדיוהד מאז המהפך של OK Computer. אחריו הם כנראה לא ממש ידעו לאן ללכת.
עוד בוואלה!
אתם עושים את זה לעצמכם
"או.קיי" העניק לרדיוהד את המעמד המדובר, ושלוש שנים אחר כך הגיע Kid A כנראה אחד מהאלבומים הטובים בכל הזמנים, וזה שאיחד סופית בין הרוק לאלקטרוניקה החכמה. פתאום, כל מי שאהב את המלודיות של אפקס טווין, אבל התקשה ליהנות ממוזיקה בלי טקסטים ושירה, קיבל את ההרכב המושלם בשבילו. שני אלבומים אחר כך ומלא מעריצים ותיקים שהתעקשו להודות שהניינטיז נגמרו ודרשו חזרה לגיטרות רדיוהד החליטו לשחות במקורות ולשלב אותם עם מחשבים. התוצר היה Hail האלבום הכי פחות שאפתני, ולכן הכי פחות מעניין שלהם.
באלבום החדש נדמה שרדיוהד מצאו את הנישה שלהם. זה נשמע קלישאתי, אבל הם כבר לא רוצים לחפש ולא מנסים לרצות אף אחד. השירים החדשים הם כאלו שרצים בהופעות כבר שנים (אולי היינו יודעים את זה הם היו באים לכאן. מתחיל לפוג התוקף לטיעון "אנחנו גילנו את רדיוהד כשהם הופיעו כאן לפני שהומצא החשמל"), וכיאה לכאלו קטעים, הם מהודקים ומתוקתקים 15 Step הוא קטע מדהים, עם ביט קשה למדי; Nude הוא האחד מהשירים הכי יפים ששמעתי לאחרונה; ב-"Bodysnatchers" יורק יותר אנרגטי מתמיד והלהקה עצמה מספקת פופ-רוק כאילו שלא היה אתמול; All I Need מכיל את ההפקה הכי מקסימה שבורדס אוף קנדה מעולם לא כתבו. האמת היא שקשה להגיד לאיזה מהאלבומים של רדיוהד זה דומה, אך אפשר להבין שאלו רדיוהד משמיעה של חצי שיר - אולי זה טוב ויכול להיות שזה רע, אבל אותי הם שכנעו. קופסה מרשימה בשווי 40 לירות סטרלינג כבר הזמנתי, ותודו שזה אומר הכל.
רדיוהד, In Rainbows (עצמאי)
תינוק מגודל
הבייבישמבלס התבגרו, כך אומרים. הם עזבו את ראף טרייד ועברו ללייבל גדול. פיט רוצה להוכיח את עצמו, להראות שהוא מוזיקאי יותר משהוא ג'אנקי, כך לפחות טוענים בחברת התקליטים החדשה. אל תאמינו למילה שלהם פיט שומר את זה אמיתי.
האלבום החדש והשני של הבייבישמבלס, Shotters Nation, הוא לא בוגר, אלא מסודר. הראשון, Down in Albion, אמנם הכיל כמה שירים מדהימים, אבל באלגן כזה לא יצא על פלסטיק כבר הרבה זמן. אלו היו הימים שהפרידה מהליברטיניז היתה טרייה ופיט הוציא את כל הרגשות שלו בבום, בלי לחתוך ובלי לסדר.
המעונבים שהחתימו את הבייבשמבלס רצו קצת נחת, ואחרי שפיט התרגל למיק ג'ונס מהקלאש, שהפיק גם את שני האלבומים של הליברטיניז וגם את הראשון של הבייבשמבלס, הם הביאו את סטפן סטריט, מגדולי המפיקים של הרוק הבריטי (בלר, הסמיתס). ומה הוא עשה? גרם לבייבשמבלס להישמע כמו הליברטיניז. בערך.
הבייבישמבלס סוף סוף נשמעים כמו להקה. המוזיקה שלהם מהודקת, המקצבים קליטים, ופיט דוהרטי הוא פיט דוהרטי. בעצם, פיט אומר באלבום את המשפט הכה מדויק "שיר הוא רק משחק שנהייתי טוב בלרמות בו" הרי לא ברור מה כל כך מיוחד במוזיקה שלו. אז הוא עושה רוק מלודי מוצלח. אז מה? יש מיליונים כאלו. גם הכאב שלו, אמיתי ככל שיהיה, הוא לא משהו שהומצא אצלו בגינה. עדיין, זה מוצלח יותר מהרוב יש דברים שקשה להסביר.
למרות שאין בחדש עוד Fuck Forever, מתוך שנים-עשר השירים שבאלבום, לפחות 8 הם מעולים. הסינגל הראשון, Delivery, עלול לבלבל שאר הקטעים מוצלחים ממנו בהרבה. כמו למשל You Talk, השיר האהוב עליי באלבום, שנכתב, כמו שלושה קטעים נוספים, במשותף עם קייט מוס. קצת חבל שהפעם היא לא תורמת את קולה, אבל ניקח את כל מה שהכלבה הזו תיתן.
מוס היא לא הכוכבת היחידה שמשתתפת באלבום. ביחד איתה ואיאן בראון, כתב דוהרטי את French Dog Blues המצוין, וגם אלברט האמונד ג'וניור מהסטרוקס אמור להיות כאן, למרות של מצאתי אותו ברשימת הקרדיטים. ההפתעה הכי גדולה היא שברט יאנש הוותיק, איש שכל קשר בינו לבין דוהרטי מקרי בהחלט, תורם את הגיטרה שלו לאורך כל השיר האחרון, The Lost Art of Murder. פיט מצידו, פותח את הלב מול יאנש, כשהוא שר "תפסיק לשכב על הגב / תפסיק לעשן את זה / אם תשנה את חייך / האם הם ישנו את דעתם?". סביר להניח שלא בשביל רובנו תמיד תהיה מסומם. אבל היי, זה עבד בשביל אוזי, ככה שאתה בחברה טובה.
בייבישמבלס, "Shotters Nation" (הליקון, Parlophone)