רשמקול 15

נורת’רן סול היא סצנה אנגלית במקור, שנולדה בסוף שנות ה-60 שמקדשת תקליטי סול נדירים, בעיקר משנות ה-60. עד היום מתגלים בסצנה תקליטים שנשכחו על ידי שאר האנושות; לא מדובר בעשרות הבודדות של הלהיטים שמושמעים תמיד ברדיו, אלא באלפי ואף עשרות אלפי תקליטים אחרים, מלאי איכות ונשמה, שהתגלו במשך השנים שעברו מאז, וממשיכים להתגלות היום - תקליטים שהיום מעבירים צמרמורות של התרגשות באנשי הסצנה. רוב המוזיקה הזאת אינו מגיע למיינסטרים, פרט להבלחות בודדות שקרו כשאמנים שאהבו את השירים, כמו Soft Cell או הרולינג סטונז, הקליטו קאברים ללהיטי נורת'רן כמו “Tainted Love” (של גלוריה ג'ונס במקור), או “Harlem Shuffle” (של בוב וארל במקור).

מדי סוף שבוע נאספו במועדונים בצפון אנגליה אלפי אנשים לשמוע את המוזיקה הזאת, המושמעת מתקליטי (ובעיקר תקליטוני) ויניל מקוריים על ידי די ג'ייז שהם גם אספנים, ולרקוד לצליליה ריקוד ייחודי שנראה קצת כמו החלקה קצבית על הקרח (בדרך כלל על רצפת עץ מכוסה בטלק).

לרוב מדובר ב-Allnighters - מסיבות הנערכות כל הלילה - בעיקר כיוון שמגיעים אליהן מרחוק ברכבת, וצריך להישאר במועדון עד שהרכבת תחדש את פעילותה בבוקר כדי לחזור הביתה. סצינת הנורת'רן סול העכשווית עדיין מבוססת בצפון אנגליה – במקומות כמו מנצ'טסר, שפילד, וויגן, לידס ובלקפול - אבל גם בלונדון ובמרבית הערים הגדולות באירופה (וגם באמריקה ויפן כמובן) נערכים מדי פעם אולנייטרז. וכן, בשנים האחרונות גם בתל אביב, בחסות מועדון הסול התל אביבי: TASC

מסורת נעימה היא לפתוח סט בקטע אינסטרומנטלי. יש בזה מעין פתיחה הדרגתית, ויצירת מתח וציפייה לבאות. רוב ההגדרות של מוזיקת סול מתייחסות לצורת השירה. אבל הקטעים הכליים נותנים את הבמה לנגנים, ומוכיחים שסול נמצא לא רק בקול, אלא גם בכלי ההקשה, הפריטה והנשיפה של הנגנים, ובמקרה של הקטע שלפניכם, בכל הטחת אקורד באורגן ההאמונד של מר בילי פרסטון, בביצוע הזה ללהיטו הגדול של וילסון פיקט.

מיק ג'אגר היה מעריץ גדול של דון קוביי וגרסת כיסוי ללהיטו של דון “Mercy Mercy” הופיעה באלבומם של הסטונז, “Out of Our Heads”. הקאבר היה מצוין, ולא רק זאת, אלא הקול של מיק נשמע דומה באופן מפתיע לקולו של דון. לא רק בקטע הזה, אלא בכל הקטעים באלבום, כולל “I Can't Get No Satisfaction” האגדי. ואכן, בראיון שנערך איתו לפני כמה שנים סיפר ג'אגר שקוביי היה הקול שהיווה את ההשראה, כשאימץ את סגנון השירה שלו. כמה עשורים מאוחר יותר, כשדון קוביי לקה בשבץ מוחי, הסטונז החזירו טובה למודל החיקוי המוקדם שלהם, כשרכשו עבורו מיניבוס מאובזר לנהיגת נכים.

דון קוביי הוא אמן מקורי, שכתב והלחין חלק מלהיטי הסול הגדולים ביותר, כמו “Chain of Fools” של אריתה פרנקלין. הקטע שלפנינו לא זכה להכרה והתחבא עד כה בבי-סייד של תקליטון משנת 1968. למרות שדון קוביי כתב את רוב החומר שהקליט, דווקא כאן הוא עושה קאבר ללהיט אר נ' בי של רוי המילטון משנות ה-50. אבל איזה קאבר! בידיים של קוביי הקטע הופך לחגיגית סול מלאה בכל טוב – סקציית כלי נשיפה סמיכה, זמרות ליווי, בס אימתני, גיטרה Fאנקית, וקולו של דון מנצח על הכל.

זה שיר ששמו אומר הכל – "סיפוק סול" - וזה מה שהוא נותן, מפריצת החצוצרות והסקסופונים באינטרו ועד הפייד אאוט. לא ברור איך השיר הזה הפך לכזה להיט נורת'רן סול גדול, כי אין בו את סממנים שבדרך כלל דרושים לאנשי הסצנה הבריטית כדי לאמץ אותו, אבל זאת עובדה – השיר הFאנקי הזה הוא מההמנונים של הנורת'רן סול.

עוד להיט נורת'רן סול, וגם הוא מהקצה היותר הארדקור של הסול, ובו אדי מהלל את נערתו מלאת הסול. שימו לב לתיפוף המלא ב- drum rolls, האהובים כל כך על אנשי הנורת’רן סול. אגב, התקליטון הזה, שיצא בחברת Peacock בשנת 1966 ובצידו השני בלדת דיפ סול, הוא התקליט היחיד שאדי טיילור הספציפי הזה - הקטן - הוציא אי פעם. אם הוא עדיין איתנו, מעניין אם הוא יודע שהתקליט שלו מושמע בשלושים השנים האחרונות בכל סוף שבוע במועדונים בצפון אנגליה, ואם הוא מעלה על דעתו שההקלטה שלו מופיעה באתר אינטרנט ישראלי. אגב, היו מקרים שבאמצעות האינטרנט זמרים נשכחים בארה"ב התוודעו לפופולריות של תקליטיהם מעבר לים, ואפילו חזרו להופיע ולפעמים גם להקליט (למשל, בטי האריס האגדית).

ומליטל אדי טיילור שהוציא תקליט אחד לאחד מאמני הסול הידועים והפורים ביותר. למרות שהסיפור של הנורת'רן סול הוא גילוי תקליטים נדירים, גם למרבית האמנים הגדולים של הסול – אוטיס רדינג, ארית'ה פרנקלין, ג'יימס בראון, וילסון פיקט ואחרים – יש כמה תקליטי נורת'רן, שהם, כמובן, לא להיטיהם הידועים. אל גרין פגש את הקצב והאווירה המתאימים לסצנה באלבום ומספר סינגלים שהקליט ב-1967. אחד מהם, בלדת סול יפהפיה, ששמה “Back Up Train”, אף זכתה להיות להיט מינורי, אבל לריקודי נורת'רן התאימו יותר שירים אחרים מתקופה זו. בדרך כלל מקובל לנגן את “Don't Leave Me”, אבל בחרתי כאן להפוך את הסינגל ולהשמיע את צידו השני, שהוא קצת יותר Fאנקי, אבל עדיין בגבולות המותר לז'אנר.

שימו לב לקסילופון באינטרו! כמו ה-drum rolls, קסילופון או ויבראפון גם מוסיפים נקודות רבות בדרך לקבלת חותמת ה"נורת'רן" לסינגל סול. השארפיז הקליטו בלייבל one-derful, לייבל אגדי משיקגו שהלך על סול לא מרוכך, נכשל בדרך כלל בצד המסחרי, אבל הפך לאחד הלייבלים האהובים ביותר על אוהבי הסול באנגליה.

אנחנו משנים קצת את האווירה עם סינגל בעיבוד רך יותר, עם מנת כינורות דשנה, טאץ' לטיני והרבה אווירה. כששיר כזה מושמע בערב סול גדול, וכשרחבת הריקודים מלאה ברקדני נורת'רן סול מיומנים, זהו גן עדן של סול צפוני.

אחרי שנגענו קצת בקצב הלטיני בשיר הקודם, נעבור למשהו ממש על הגבול בין לטיני לסול. ה-Latin הוא תת ז'אנר מכובד בסצנות הסול הנדיר. כאן מדובר בהקלטה מ- 1968, בשיא תקופת הפריחה של הסול הקלאסי, תקופה שבה הרבה אמנים לטיניים בארה"ב הקליטו מוזיקה שהיא למעשה סול, בדרך כלל עם השפעות לטיניות וג'אזיות. כאן מדובר בהקלטה של להקתו של ריי טראס, שהקליטה קודם לכן בספרדית, ועברה לאנגלית באלבום “Home of Boogaloo” שממנו נלקח השיר. הזמר הוא ווילי טורס.

ומלטיני עם נגיעות ג'אז לג'אז עם נגיעות לטיניות. ראמזי לואיס הוא אולי האמן הידוע ביותר בסט הזה, וזו תרומתו המרכזית לנורת'רן סול. ביצוע מקפיץ לשיר גוספל ידוע, מובל על ידי הפסנתר של ראמזי, עם עזרה רבה לטריו שלו מסקציית כלי נשיפה. הביצוע הוקלט בשנת 1966, ללייבל צ'ס משיקגו (למעשה ללייבל המשני (Cadet - אחד מהלייבלים הגדולים של הרית'ם אנד בלוז והסול. לא פלא שרמזי היה במצב רוח מלא סול בביצוע הזה, כולל קריאות קוליות פה ושם שמוסיפות לאווירה.

אחרי כמה ביקורים בשיקגו, עוברים לעיר שהיא המרכזית ביותר בעולם הסול הצפוני – דטרויט. בדטרויט נולדה חברת מוטאון, אבל בסצנת הנורת'רן סול אוהבים כידוע סול נדיר, ולא ישמיעו שם את התקליטים הידועים של החברה. יש כמה תקליטים נדירים שיצאו במוטאון ולא הצליחו מסחרית, והם כן מושמעים כיום, אבל בדרך כלל מדובר במתחרים הרבים מעבר לרחוב; ואלה בדרך כלל גם הקליטו בסגנון דומה למוטאון, אבל הרבה פעמים עם יותר תעוזה ממה שהרשה פס הייצור הנוקשה של מוטאון לאמניו. אחד הלייבלים האחרים האלה היה Ric Tic – שאגב נקנה על ידי מוטאון ב-1968.

התקליט הזה הוא משנת 1965, ביצוע מלא סול לשיר שחובר על ידי המפיק הדטרויטי דון דייוויס, שעבר מאוחר יותר לסטאקס בממפיס.

עוד נורת'רן סול קלאסי, אם כי לא מהלהיטים המוכרים ביותר של הסצנה. להקה קולית מלוס אנג'לס, שגם בה, כמו בכל עיר בארה"ב, הוקלטו בין 65' ל-68' תקליטים רבים בסגנון ובקצב שיתאים שנים מאוחר יותר לנורת'רן סול. הלהקה הקליטה כעשרה סינגלים ואלבום אחד בלייבל Audio Arts, וזכתה להצלחה מסחרית מינימאלית עם שניים מהסינגלים. לא עם זה, כמובן.

זירת הסול התל-אביבית מתחדשת ללא הרף בלהיטים חדשים. איך ייתכן שבשנת 2008 עדיין מתגלים תקליטים לא מוכרים שיצאו לפני 69' (גג עד 72'), והופכים ללהיטים? עובדה!
כאן יש שתי דוגמאות ללהיטים חדשים כאלה. הראשון, שירם של האוקייז'נז, מתחיל במחיאות כפיים מהירות וקצביות, שזה אחד המנהגים הנהוגים בערבי הסול.

הסול בוגאלו החדש הזה הוא עוד להיט שלא הכרנו. בוגאלו במקור הוא ריקוד לטיני משנות השישים שחדר לסול כמו גם לסצנת המודס באנגליה.

דוגמה ללהיט סול בוגאלו בעל ותק אצלנו - קטע אינסטרומנטלי סוחף בליווי קריאות לרקוד את הבוגאלו, כאשר בסוף אנחנו מקבלים אישור לרקוד מה שבא לנו, למשל את ה-Watusi, ה-Twine, ה-Jerk, וה-Barracuda. במהלך השיר מופיעות 7 קריאות "בוגאלו" קצרצרות – כל קריאה כ-200 מילי שניות (מדוד). לא משנה כמה פעמים תשמעו את התקליט, לא תצליחו לזכור את העיתוי שלהן.

למרות שנורת'רן סול הוא עולם שבו חלק גדול מהתקליטים הם הקלטות חד פעמיות של זמרים לא נודעים, יש כמה אמנים בולטים שסיפקו להיטי נורת'רן סול רבים. ג'יי ג'יי בארנס הוא אחד
הזמרים הכי מפורסמים בזירת הנורת'רן סול באנגליה ויש לו שם רבבות מעריצים – הוא גם חוצה את האוקיינוס ומופיע בפניהם מדי פעם. אבל התקליט הזה – ביצוע לשיר של הביטלס - הוא נדיר גם בתוך הסצנה, והפך רק לפני כמה חודשים ללהיט מקומי אצלנו בת"א, באירועי TASC.

השיר מוכר לנו מכמה ביצועים אחרים אבל הביצוע הנוכחי ממש מתאים לזירה וללא ספק יהפוך ללהיט גדול.

הפתעה גדולה לכל מי שמכיר את מר תומאס ואת סגנון הפופ המיינסטרימי שלו. הלהיט הגדול שלו היה “Raindrops Keep Fallin' On My Head”. פה, כנראה במקרה, יצא לו להיט סול.

הקומבו של ביל בלק, מהלהקות הראשונות שהוקלטו בחברת Hi, עם ביצוע אינסטרומנטלי ללהיטו של פאטס דומינו; השארפיז בהופעתם השנייה בסט שלנו, מספרים על ריקוד שמוקדש לאקדח ה-45 (0.45 אינץ' - זה לא קוטר, זה אורך); סר דאגלס והמילטון קמפ הם שני אמני פופ, כאן בשירים מלאי סול; השפארדס מביאים להיט נורת'רן מוכר;Jerry O הוא למעשה אותו Jerrio מהצמד Tom & Jerrio ששמענו קודם.

שיר נדיר של מלכת הסול, מהתקופה שלה בחברת התקליטים קולומביה (1964-1966), לפני שעברה לאטלנטיק והפכה לכוכבת העל של הסול. ביצוע אחר של אותו שיר מפי ה-Montcellos התפרסם בזירת הנורת'רן סול הבריטית.

מסיימים בשני להיטי-על. הראשון, הקלטה מ-1968 של ג'וני קופלנד, זמר מלואיזיאנה שהתחיל להקליט כבר בשנות ה-50, והפך לזמר בלוז מוכר למדי בשנות ה-80, ובו אפשר למצוא את אותו שילוב נדיר של הסול, בין שיר פרידה פופי לבלוז מחוספס וקורע, בליווי קול מדהים (ואם לא די בכך, גם מוכפל), שלא משאיר אותך אדיש.

התגלמות הנורת'רן סול. אם כמעט כל שירי הסצנה נולדו מנסיון להישמע כמו מוטאון, אז זה אחד הבכירים שבהם (עד כדי כך שנאלץ לשלם תמלוגים למר גורדי וחבורתו), מהפתיחה המזוהה כל כך, דרך המילים המתוקות-נאיביות והדומיננטיות הקצבית ההכרחית. קלאסיקה. מתי כבר שבת?