אחת ההלצות באוסף הבדיחות השחוק על סטיבי וונדר מספרת שפעם ישב הזמר בתוכנית אירוח. לאחר שנשאל "תגיד, איך אתה מרגיש עם היותך עיוור?", השיב: "שטויות, מזל שאני לא כושי". בפרפראזה לפאנץ' הזה, אפשר להגיד שעד שנות השבעים של המאה שעברה, רק דבר אחד היה גרוע יותר מלהיות גבר שחור בדרום ארצות הברית: להיות אישה שחורה.
המרידה של רוזה פארקס, שסירבה ב-1955 לפנות את מקומה לגבר לבן באוטובוס במונטגומרי, אלבמה, אמנם היתה הסמן הראשון לשינוי, אבל זמן רב עבר עד שהשתחרר הדרום הגזעני והפך את השחורים לשווי זכויות. מיסיסיפי היתה אחת המדינות הטעונות ביותר מבחינה חברתית, והאוכלוסייה הלבנה שבה לא בחלה באמצעים לעצירת התמורות. ב-1963 נרצח בעיר ג'קסון אחד מראשי השחורים בקהילה, מדגר אוורס, ושנה לאחר מכן נטבחו שלושה פעילי זכויות אדם, שניים יהודים ואחד שחור, בלינץ' חולני שעל בסיסו נעשה ב-1988 הסרט המפורסם "מיסיסיפי בוערת".
בצל ההתלקחות התקיימה במדינה שגרת חיים "נורמטיבית", לכאורה, אותה מיטיבה לתאר קתרין סטוקט בספר הביכורים שלה, "העזרה". הספר תורגם לאחרונה לעברית על ידי נורית לוינסון, שנה לאחר שראה אור וקפץ לצמרת רשימת רבי המכר בארצות הברית. אייבילין ומיני הן שתי עוזרות בית שחורות מג'קסון, שכבר השלימו עם העובדה שלעולם יושפלו על ידי מעסיקותיהן הלבנות. כל זה משתנה ברגע שנכנסת לתמונה סקיטר, צעירה שלא מצליחה להתיישר עם הנורמות הקונסרבטיביות של הלבנים בדרום התמסדות מוקדמת, חיי משפחה דתיים ומופתיים וכמובן, התעמרות בשחורים. היא חוברת אל מיני ואייבילין ומעלה רעיון שנשמע תחילה מופרך כתיבת ספר שיחשוף את סודותיהן של עוזרות הבית בעיר ויסייע במיגור האפליה. לשם כך הן צריכות לשתף פעולה ולגייס עוד עוזרות, משימה לא קלה בהתחשב בחוסר האמון המושרש בין הגזעים.
כן, אתן יכולות
כמו ספרי ביכורים רבים, גם "העזרה" הוא סוג של רומן מפתח. סטוקט, בת 40, אמנם גדלה במיסיסיפי רק בשנות השבעים שהצמיחו את תחילת השוויון, אולם האינטגרציה עדיין היתה טרייה ולא טבעית. באחרית הדבר היא מספרת כמה אהבה כילדה את עוזרת הבית שלה דמטרי, ששימשה לה מגיל שש כתחליף לאם לאחר שהוריה התגרשו. הקרבה העזה לדמטרי העלימה מסטוקט כבר מגיל צעיר את כל גבולות הצבע שרוססו בקווים מודגשים בסביבתה. הזיכרון והמורשת הובילו אותה לכתיבת יצירה שלמרות אורכה (477 עמודים), מגוללת כמעט בלי נפילות מתח עלילה עשירה ומעניינת.
סטוקט מודעת היטב לבעיות שמעלה הספר. "אין מהפכה שמתחילה בהפניית הלחי השנייה", אמר בזמנו מלקולם אקס וכיוון לפעלתנות שחורה (לעתים קרובות אלימה) למיגור השלטון הלבן. בספר, דווקא האישה הלבנה היא שחתומה על יוזמת המהפכה, מה שיוצר תחושה של פטרונות: הנה, בתוך כל הרשע יש טוב, אבל גם הוא צבוע בגוון בהיר. הספק בולט בעיקר אצל מיני במפגשיה הראשונים עם סקיטר (עמוד 180):"למה את חושבת שאנשים שחורים זקוקים לעזרה שלך? למה זה בכלל מעניין אותך? את לבנה". לאחר מכן מחדדת עוזרת אחרת בשם גרטשן את הנקודה (עמוד 279): "תסתכלי על עצמך, עוד לבנה שמנסה לעשות כסף על חשבון השחורים".
הכלי הטוב ביותר של סטוקט להתגבר על ניחוח חוסר האמינות שעלול לצוץ הוא נטרולו של המוחלט. הטוב הוא לא בהכרח מצוין והקורבן אוהב לפעמים להתכרבל בחוסר הישע במקום לעזור לעצמו. מיני מוצאת עבודה אצל סיליה, בחורה מוזרה ומתוסבכת שהגיעה זה עתה לעיר. סיליה מפגינה כלפיה חיבה ואף מצילה את חייה, אולם גם למיני וגם לקורא ברור שהיא חתיכת פסיכית, מה שמנשל אותה מהתפקיד האולטימטיבי של המלאך השומר. למיני עצמה יש בעל אלים, שלמכותיו היא מתמסרת לא אחת. בחוכמה רבה מייצרת סטוקט אנלוגיה שבירה אך מתבקשת בין מעמד השחורים ותסמונת הנשים המוכות, כך שבסופו של דבר, האצבע המאשימה למצבם אינה מופנית אך רק כלפי הלבנים.
התשובה העיקרית לשאלה מדוע נסק "העזרה" והפך לספר כה מבוקש טמונה, בין היתר, בשנת הוצאתו. בתחילת 2009 נכנס לכהונתו הנשיא השחור הראשון, אולם דווקא כשהמעגל הזה נסגר הגיעה משום מקום סופרת אנונימית, שפערה שוב את הפצעים הקרושים של החברה האמריקאית ועוררה עניין מחודש בגזענות שעדיין לא נעלמה ממנה לחלוטין. הסיבה האוניברסלית הרבה פחות מורכבת: זהו פשוט ספר מצוין.