וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

ג'ננה בהוואנה

28.4.2010 / 8:00

קשה לחשוב על דבר שפוי יותר לעשות כרגע מאשר לקרוא את "בורדינג הום", הרומן הכאוב והמקסים של הסופר הקובני גירמו רוסלס על הקו הדק שבין נורמטיביות לשיגעון. דוד רוזנטל בטירוף

"בעולם מטורף, רק המטורפים שפויים", אמר פעם הבמאי היפני אקירה קורוסאווה, והעלה שאלה מעניינת: איך קובעים מי משוגע והיכן עובר הקו בין נורמטיביות לשיגעון?

מובן כי בדומה לכל מחקר במדעי הרוח, גם טירוף אינו בר מדידה. פעמים רבות אלה שנראים לנו בעלי שריטה בלתי ניתנת לאיחוי, הם אלה שנקודת מבטם עוזרת להבין דווקא את הפגמים של האנשים הנורמלים והקוהרנטים בחשיבתם כביכול. מטשטש הגבולות הגדול מכולם הוא, כמובן, "קן הקוקיה" של קן קיזי, ספר המופת שהפך לסרט עטור פרסי אוסקר. כעת, אנו מתוודעים גם ל"בורדינג הום", ספרו הסמי-אוטוביוגרפי של הקובני גירמו רוסלס, שראה אור בעברית בזכות בחירתו של המתרגם הוותיק רמי סערי.

רוסלס היה פליט המשטר האכזרי של פידל קסטרו. הוא ברח, כמו מהגרים רבים, מקובה למיאמי. את שנותיו שם העביר בבתי מחסה עד ששם קץ לחייו. לפי ההגדרות שאנו מכירים, רוסלס היה דפוק עם דיפלומה: הוא היה "שומע קולות", נהג להיתקף בפרצי זעם והשמיד את רוב יצירותיו. אבל בשעה שמתוודעים ליצירה המשובחת הזו, נותר רק לתהות אם בשורה התחתונה הוא אכן היה משוגע ללא תקומה.

מיאמי וייס

ויליאם פיגרס הוא גבר קובני שהצליח להתאחד עם בני משפחתו המורחבת במיאמי. כבר עם נחיתתו הוא מאושפז בבית חולים פסיכיאטרי, וזמן קצר לאחר מכן מועבר ל"בורדינג הום", בית מחסה שולי בעיר. מתוך המקום הנורא הזה הוא מגולל את מעשי ההתעללות הפיזית והנפשית והסטיות הקיצוניות של שני הצדדים, אלה שנחשבים למשוגעים ואלה בעלי התפקידים שנועדו, כביכול, להחזיר אותם למסלול.

נקודת המבט של ויליאם מעידה על יכולת גבוהה של ביקורת עצמית וסביבתית. הוא בהחלט לא המשוגע שהייתם מציירים בדמיונכם. כשדודתו מביאה אותו לבורדינג הום ומפטירה "כבר אין מה לעשות", הוא יודע שהוא אשם, ובד בבד מבין שהעולם זנח אותו ואחראי לא פחות למצבו (עמוד 8): "אני מבין אותה. הייתי מאושפז ביותר משלושה בתי משוגעים מאז שאני כאן, בעיר מיאמי, שהגעתי אליה לפני שישה חודשים בבריחה מפני התרבות, המוזיקה, הספרות, הטלוויזיה, אירועי הספורט, ההיסטוריה והפילוסופיה של האי קובה. אינני גולה פוליטי. אני גולה מוחלט. לפעמים אני חושב שאילו נולדתי בברזיל, בספרד, בוונצואלה או בסקנדינביה, בסופו של דבר הייתי בורח גם מרחובותיהן, מנמליהן ומערבותיהן".

בריחתו של וויליאם מהתרבות הקובנית שהתעצבה בימי קסטרו מונצחת היטב באמצעות ערגתו לספרות המערבית. בעמוד 10 מעיד ויליאם על עצמו: "עד שמלאו לי 15 כבר קראתי את פרוסט הגדול, את הסה, את ג'ויס, את מילר, את מאן. הם היו לי מה שהקדושים הם לנוצרי אדוק". לאחר מכן הוא חושף גם את אהבתו להמינגווי ושורד באמצעות זיכרונותיו מכתביהם של משוררים כקולרידג', לורד ביירון וכן וויליאם בלייק. האם סגידתו אליהם היא אמצעי להישרדות דווקא? לא בהכרח, כפי שאומר לו ארסניו, עושה דברו של מנהל בית המחסה (עמוד 107): "הספרים שלך פה... השוטר הביא אותם. כנופיה, אגיד לך בינינו, מילה של גבר אל גבר, אתה יודע למה אתה חצי השתגעת? בגלל שקראת".

אופנת קסטרו

מין וולגרי, אלימות, שינה, אוכל ועשיית צרכים. באמצעות חמשת המוטיבים הללו מגדיר רוסלס את העולם הסובב אותו כפרימיטיבי וכזה שמובל על ידי היצר ולא באמצעות המחשבה. באחרית הדבר (עמוד 120) מצטטת איוט ליוה מרטינס את דבריו מראיון שנתן ובו הודה כי "בורדינג הום" הוא רומן שנכתב בשנאה: "אני מאמין שמן הראוי הוא לחשוף את ניסיונו של אדם, שחי גם בחברה הקומוניסטית וגם בחברה הקפיטליסטית ולא מצא ערכים מהותיים באף אחת משתי החברות".

שאט הנפש של רוסלס מכוון אל כלל האנושות, ובמיוחד אל האיש שאמלל כל כך הרבה קובנים. רוסלס מביע את סלידתו ופחדיו מפידל קסטרו, עד שהוא "מתעמת" עמו באמצעות התת מודע, בחלום בו הוא מלווה את מותו של הדיקטטור (עמוד 99): "הקשישות הניחו אז את הארון באמצע האולם ויצאו משם ממררות בבכי. ארון המתים נפתח אז. פידל הוציא קודם כל יד אחת, אחר כך את מחצית גופו. בסוף הגיח כל כולו מתוך אותו ארגז. הוא היטיב את חליפת הפאר שלו והתקרב אלינו בחיוך. 'אין קפה בשבילי?' שאל". את הפאנץ' ליין באפיזודה הזו נשאיר בסוד, משום שהיא מסגירה את אחד ממסריו העיקריים של הספר.

החלום על קסטרו הוא דוגמה למעלה שהופכת את הספר לכה מופלא וחייב בקריאה. למרות החוויות האפוקליפטיות, התמונות הקשות והסירחון, תרתי משמע, שעולה מרישומו של רוסלס, "בורדינג הום" לא ניחן בדיכאון מתמיד אלא משמש ביקורת בעלת סממנים גרוטסקיים. הוא מעורר מחשבה ומטריד, אבל גם מעלה לא אחת חיוך. לא חיוך אופטימי, כי אם לעג מריר למציאות עגומה, שרטוט יפהפה ומושלם של צוואה לחיים עלובים, שהסתיימו במוות שכוח שש שנים לאחר השלמתה. סדרת "ליברו" של "כתר" שוב לא מאכזבת, וסערי ראוי לקרדיט לא רק בזכות התרגום המוצלח אלא גם בשל הבחירה שלו בספר כאוב, מקסים ומעל לכל - שפוי.

גירמו רוסאלס, "בורדינג הום", תרגום: רמי סערי, 141 עמודים / כתר

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    1
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully