וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

פרק ראשון: תעלומת רצח במסדרונות הכנסת, מתוך הספר "המשכן"

5.1.2014 / 8:31

קבלו הצצה אל ספר מתח חדש שמתרחש כולו במסדרונות כנסת ישראל, המערב שחיתויות, אימה ושתי פרשיות רצח. רומן ראשון לכתב הכנסת לשעבר אשר חשף פרשיות אמיתיות ומטרידות

יום שלישי 8:02

"עצור!"

אמיר סובב את ראשו לאחור בתנועה עייפה. שומר מגודל ועצבני ירה בו מבט עוין.

"מוזמן?" שאל.

"אני עובד פה", הצביע אמיר על המדים שלבש.

"תחזור אחורה, ותעביר שוב את התעודה שלך".

הוא תיעב את הסגנון האלים של המאבטחים. נכון, הוא נכנס לאחד המקומות הרגישים במדינה, מקום שראש הממשלה וסמלי שלטון אחרים מתרוצצים במסדרונותיו בחופשיות, ובכל זאת, חשב, אנשי המשמר תוקפניים מדי. אמיר ביצע ריקוד קטן לאחור, העביר את תג העובד שלו בקורא הכרטיסים הדיגיטלי וחיכה.

במסך הפלזמה המותקן מעל למכונת השיקוף הבזיקו פניו. הוא חיקה את ההבעה בתמונה, והשומר סימן לו בפנים אטומות להתקדם. גלאי המתכות בכניסה שמר על שתיקה מנומסת כשחצה אותו ופסע לתוך משכן הכנסת, אל מה שיתגלה כיום החשוב ביותר בחייו.

תאורה מלאכותית חיפתה על היעדר קרני שמש כשעשה את דרכו בתוך המשכן. דומיית הבוקר שררה במסדרונות בשעה שחלף על פני מרפאת הכנסת ומלתחת האורחים. הוא דילג בין שולחנות המזנון שכיסאות הפוכים הונחו עליהם והתמסר למחשבות על האישה שעמד לראות. זיכרון המפגש האחרון שלהם והסגנון הפראי שלה הסעירו את מחשבותיו כשהתקדם על פני רצפת השיש האיטלקי. לפתע נעצר.
ממקום עומדו הבחין בפאתי המעלית בצללית של דמות שלא היה אפשר לטעות בה.

הוא נחרד והחל להסתובב, אלא שהשם "אמיר!" נזרק לחלל האוויר והוא נאלץ לחייך ולגשת אליה.
מרינה.

הבחורה האחרונה בעולם שרצה לראות עכשיו.

אף שהקשר ביניהם התפוצץ לפני כמה שבועות, יופייה לא קהה בעיניו במאומה. חצאית המיני המבריקה והחולצה הלבנה המכופתרת שלבשה רק הדגישו אותו.

"אמיר", אמרה בקרירות, "נעלמת".

"אני מתמקד בלימודים בזמן האחרון, ועובד יום-יומיים בשבוע. מה שלומך, מרינה?" הוא התאמץ לשוות לקולו תמהיל של אומללות, הזדהות וחיבה.

"בסדר", היא הציצה בשעון ואז נעצה בו מבט מקפיא. "מוקדם".

"כן, אני צריך להיות איפשהו. מה אתך?"

"אני בדיוק מכניסה כמה סטודנטים נודניקים שבאים להתמחות בלשכה. איך הלימודים?"

"היסטוריה וגאוגרפיה, כמה קשה זה יכול להיות?"

"לשלב בין שני דברים? תגיד לי אתה", מבטה לא הרפה מעיניו. הוא תופף באצבעותיו על סנטרו במבוכה ולבסוף השפיל את ראשו. מגפיה היו מלאים בבוץ. "נו", נאחז ברעיון לנושא שיחה חדש, "את מאמינה שירד היום שלג?"
פניה החמיצו. "

כל שנה מפיצים את השקרים האלה. אתה יודע מה, חזאות יכולה להתאים לך בול, עם כל ההבטחות שווא והציפיות". הוא ניסה לגחך אבל היא נענעה את ראשה באכזבה מופגנת, סימנה "להתראות" ונבלעה במעלית. אמיר שחרר אנחה וירד במדרגות לקומה השנייה.

בשעות המוקדמות דומה המשכן לספינת רפאים, בעיקר בימי שלישי, שנחשבים לימים הדלילים ביותר בפעילות מבין שלושת ימי העבודה של הכנסת. זירת התקשורת, שם ממתינות דרך קבע מצלמות של ערוצי החדשות מאחורי חבל נוקשה, ניצבה נטושה. אפילו עמדת השומר הקבועה מחוץ לחדרו של ראש הממשלה הופקרה בשעה הזאת.

מי שנכנס לקומה המכונה "קומת הממשלה" פנה ימינה או שמאלה אם רצה לבקר באחת מלשכות השרים. אמיר נהג אחרת. הוא פנה פניית פרסה, חלף על פני הציור העצוב הגדול של באבי יאר שצייר יוסף קוזקובסקי וצעד לקצה הקומה, שם ניצב מול דלתות עץ מוגפות. מבעד לארבע זגוגיות שהותקנו מעל הידית ראה שהחלל בפנים נטוש. אמיר יישר את דש המקטורן הכהה שהיה עליו ללבוש מתוקף תפקידו, הידק את חגורת מכנסיו והעביר את ידו על ראשו המקריח מתוך הרגל וסירוב להכיר במציאות העגומה. לאחר מכן הציג את כרטיס העובד התלוי על לולאת מכנסיו מול תיבה אלקטרונית. נורית אדומה התחלפה בירוקה. המנעול נפתח.

למעט אור נאון חלש, בפנים החדר שררה אפלה. מן התקרה השתלשלו כבלי חשמל עבים בצבעי ירוק וכתום זוהר. אמיר עקב אחריהם והתקדם אחוז התרגשות על פני שטיח אדום בלוי. מקץ כמה שניות עצר בפתחה של דלת חומה שניצבה מימינו. מחסן, הורה הכיתוב, ומתחת ציוד ללשכות חברי הכנסת.

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
כריכת הספר/מערכת וואלה!, צילום מסך

הוא הציץ בשעון. שמונה ותשע דקות.

רשרוש עדין בקע לפתע מבעד לדלת והקפיץ אותו במקומו. הוא נקש בעדינות אך שום תשובה לא נשמעה. לא, הוא הגיע ראשון.
אמיר דחף את הדלת, פסע בעדינות פנימה והניח לה להיסגר בשקט מאחוריו.

ידו איתרה בקלות את מתג האור, ולעיניו נגלה האולם רחב הידיים ונטול החלונות, שהיה מלא בשולחנות, ארוניות וכיסאות עץ מיותמים. הוא סרק את החלל בציפייה, אך כשהשפיל את עיניו מטה קפא גופו באימה.

על רצפת הבטון שכבה אישה צעירה, עיניה פקוחות. זרזיף של דם זרם מבין שערות ראשה אל שלולית כהה שנקוותה סמוך לפניה.

לבו צנח. גופה. אין מילה אחרת לתאר זאת. עיניה נעוצות בתקרה, איבריה הארוכים מוטלים בתנוחה לא טבעית, מקומרת, כחץ שבור, והיא נראית לו, כמו רוב הפרצופים בכנסת, קצת מוכרת. הוא התנשף וחש את הלמות לבו מתגברות.

לבסוף רכן לעברה. פניה, שעדיין היו חמות, לא הגיבו למגעו. מה לעזאזל היא עשתה פה? ידיו טלטלו בעדינות את הגוף המעוקם, אך האישה סירבה להתעורר. כשהזיז אותה נפל מכיסה חפץ שחור קטן, דיסק?און?קי. בהחלטה של רגע — בערב יתוודה בפני מיכל כי נבעה מיוהרה — החליק אותו לכיסו. לפני שברח משם בהה עוד דקה אחת בגוף חסר החיים, ואז הבחין בתג שהיה קשור לחגורה שלה וציין את שמה. נטלי גבאי.

כשהתפרץ אמיר אל משרדי משמר הכנסת, סינתיה שפירו, ממלאת מקום קצין הכנסת, עמדה והתבוננה בלוח סידור העבודה ובידה ספל קפה מהביל.

"כן?" שאלה.

"גופה", גמגם והתנשף. "במחסן. חדר ציוד. נראה כמו... רצח". סינתיה מצמצה. היא תחקרה אותו במהירות, הורתה לו להמתין, הניחה את הספל, לקחה עמה שני אנשי משמר ויצאה משם בסערה.

אמיר מעולם לא חשב שיראה את החדר הזה מבפנים. אמנם מתוקף עבודתו הכיר את הכנסת, אך באגף המשמר נמנע מלבקר. כעת ישב בלבו, לשכת קצין הכנסת.

חדר המבוא ללשכה הואר באור נאון חלש, והוא ישב בין מכשיר הפקס הרגיל למכשיר הפקס המסווג. לשניהם הוצמד פתק עם הכיתוב מקולקל. על לוח עץ שנתלה על הקיר שמולו ננעץ פוסטר שנראה כמו תמונת מחזור של מאה ועשרים חברי הכנסת. הוא ניער את ראשו, התרומם מהכיסא, וחזר לשבת.

"אתה מוכן להירגע?" קראה לעברו המזכירה שנותרה להשגיח עליו.

"קל לך להגיד! ראית פעם משהו כזה? כוס אמק", צווח והוסיף לטלטל את ראשו בחוסר אמון. "היא פשוט שכבה שם", מלמל לעצמו, "ולא ידעתי מה לעשות". הוא התרומם והפיל בשוגג טלפון אדום שהונח על גבי פח המ?חזור.

"תירגע", אמרה המזכירה והרימה את המכשיר.

"איפה הקצינה?"

"אמרתי לך", ענתה לו בקול רם מדי, "סינתיה עדיין לא קצינה, היא ממלאת מקום, והיא הלכה לבדוק את הסיפור שלך. אל תדאג", הנמיכה את קולה, "יהיה בסדר. מה אמרת שעשית בחדר?"

"על זה", הדגיש, "אני מעדיף לדבר עם קצינת הכנסת, או הממלאת מקום או איך שלא קוראים לה".

בינתיים בקע מהרמקולים שעל השולחן קולו של אייל גולן, והוא סקר ברפרוף את העיטורים התלויים על הקירות לצד תמונות מטקסי יום העצמאות.

כעבור שני שירים נוספים התפרצה סינתיה לחדר בתנועות חדות. כעת ראה אותה באמת. אשת המשמר לבשה מדים מגוהצים ובוהקים שהסתירו כרס צנועה, ושפתיה היו משוחות בשפתון ילדותי בצבע פטל.

"נו?" שאל אמיר, בתקווה שהז?ה את הכול.

"כן, צדקת".

למרות ממדיה הגדולים, הלשכה נראתה לו לפתע קטנה ומחניקה.

סינתיה פינתה בחיפזון כמה ניירות מהכיסא והתיישבה מולו. "יש גופה, והאנשים שלי מגדרים את הזירה".

עווית בכתף, שלא חש בה שנים, קמה לתחייה. "את יכולה להגיד לי מי ה... נרצחת? קראו לה נטלי".

"גבאי. עורכת דין מהמחלקה המשפטית של הכנסת". סינתיה קראה בקול לאחת העוזרות שלה.

אישה צעירה במדי משמר נכנסה אל החדר. הוא זיהה אותה ממסדרונות הכנסת.

"תערכי בבקשה פרוטוקול של השיחה הזאת", אמרה לה, "ותקליטי אותה ברשמקול שלנו".

"את לא קוראת למשטרה?"

צילום אווירי של משכן הכנסת מושלג. דצמבר 2013. צילום אוויר
Lowshot.com - אילן ארד, מערכת וואלה! NEWS
משכן הכנסת מכוסה בשלג./מערכת וואלה! NEWS, צילום אוויר Lowshot.com - אילן ארד

אמיר הכיר את ההיסטוריה של המשכן לפני ולפנים. הוא ידע שפרט לזריקת הרימון במליאה והניסיון של המחתרת החרדית להשליך פצצת עשן במהלך דיון על גיוס נשים לצה"ל, שניהם בשנות החמישים, כשהכנסת ישבה במרכז ירושלים, כמעט לא התרחשו בה אירועים פליליים. עבודת המשמר כללה בדרך כלל טיפול במתפרעים ובהפגנות, חשיפת מתחזים שבאו להטריד את חברי הכנסת והשתתפות בטקסים הרשמיים המרובים שנערכו במשכן.

סינתיה בהתה בו כמה שניות במבט סתום, ולבסוף נופפה בידה בתנועת ביטול. "אני אקרא למי שאני רוצה. מה שם המשפחה שלך, אמיר?"

"אלמוג".

"אתה יכול להסביר לי מה לעזאזל חיפשת במחסן?"

כתפו הימנית קפצצה שוב. הוא ריסן אותה בידו. "טוב, אני לא בטוח שאני רוצה לדבר על זה".

"אתה מבין", סינתיה התעלמה מההערה שלו, "שזאת הפעם הראשונה שמישהו נרצח בכנסת. תודה לאל שזה לא חבר כנסת, בחיי. וזה קרה למרות שכל האנשים שנכנסים למשכן ממוינים ומצולמים". אמיר אחז בכתף הימנית שאיימה לצאת ממקומה.

"עכשיו תגיד לי", המשיכה בשעה שהמזכירה כותבת במרץ את דבריה, "מה תפקידך, ומה לכל הרוחות היה לך לחפש שם?"

אמיר עצם את עיניו ופקד על כתפו ועל לבו להאט. הוא נזכר בסיפור ששמע רק לפני כמה ימים. נזיר התהלך ביער. חייל שארב בין השיחים הגיח לפתע וצווח דרך כוונת הרובה, "מי אתה? לאן אתה הולך? ולמה?" הנזיר הרהר, ולבסוף ענה ברוגע, "אשלם לך כפליים מהמשכורת הצבאית אם תפתיע אותי בשלוש השאלות הללו מדי יום".

הזיכרון ריכך את הלחץ שחש. "בסדר. אני סטודנט באוניברסיטה העברית ומדריך בכנסת במשרה חלקית. אני עושה סיורים ל —"

"אני יודעת מה מדריך עושה! מה חיפשת במחסן?"

"נשבר לנו אחד הכיסאות", השיב ללא היסוס. "חשבתי שאני אמצא שם כיסא משומש איכותי, את יודעת, המרופדים מהלשכות של הח"כים. רציתי לקחת אותו למחלקה". לרגע חשב שראה הזדהות והבנה בעיניה, אך התחושה נמוגה במהירות.

"אז הלכת לשם על הבוקר לבד?"

"מה הבעיה עם זה?" הוא ניסה למשול בכעסו, שאיים להתפרץ דרך הכתף.

"אין בעיה".

"אני לא הולך לשם בדרך כלל. הבוקר זה נראה לי רעיון טוב".

"רעיון טוב?" צחקה סינתיה, "רעיון מעולה!" פניה לבשו מחדש ארשת חמורה, "ספר לי מה קרה".

"הגעתי לשם קצת אחרי שמונה. כשהדלקתי את האור ראיתי... אותה", הכתף שלו פרפרה קלות כשדיבר, אבל סינתיה היתה שקועה במבטו. "ניסיתי לבדוק אם היא חיה, אבל הצורה שבה היא שכבה — היה ברור שהאישה מתה. משם רצתי אליכם".
הקצינה הנהנה. "אתה במשמרת?"

"כן", אמר אמיר.

סינתיה כיווצה את מצחה. "אל תתרחק", אמרה לבסוף. "בכל מקרה הכרזנו על עוצר יציאות מהכנסת. אקרא לך בהמשך אם נצטרך, ושום מילה בינתיים".

תומר אביטל / המשכן, הוצאת עם עובד, 333 עמודים

מסוקרנים לקרוא את ההמשך? ספרו לנו בפייסבוק

  • עוד באותו נושא:
  • ספרות

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    2
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully