משחק מלחמה

תפקידה של האמנות הוא להראות פיסות מציאות בצבעים אחרים, לחשוף ולהרכיב מחדש את הטריוויאלי, היומיומי, לידי יצירה חד פעמית, המעוררת את החשיבה. התיאטרון, כמדיום שהינו אולי הקרוב ביותר מכל תחומי האמנות לחיים "כפי שהם", יש ביכולתו להציב בפני הקהל מראה – מציאות מדומה או מציאות עירומה. כך צפיתי שייעשה במחזה החדש "חברון", יוזמה משותפת של "הבימה" ו"הקאמרי", אך חלומות לחוד, ומציאות מסוכסכת לחוד.

הנסיבות המזרח-תיכוניות הביאו לתפירתם של מחזות רבים העוסקים ב-'הסכסוך', וההצגה "חברון" היא בת זקונים למאות הצגות שקדמו לה, שניסו לרקום את דרמת ישראל-פלסטין כתפאורת במה. טרם הצפייה בהצגה קיוויתי לשמוע בה את הקולות ה"אמיתיים" והלא מצונזרים של הכיבוש, שהרי זה שבועות שמלחששים כי ההצגה "חברון" (במאי: עודד קוטלר) עשויה לעורר את השערורייה הפוליטית הבאה בתיאטרון הישראלי. אלו, לדעתי, ציפיות לגיטימיות ממחזה שמועלה ב- 2007, עם הסלמת העוינות בין ישראל לפלסטינים.

השערורייה הפוליטית הבאה בתיאטרון הישראלי התרחשה אמנם כמצופה, אך לצערי, רק בחוץ. את קהל הבאים קבלה קבוצת מפגינים קטנה ששעל שלטיה נכתבו סיסמאות נגד האופי ה"אנטי-ישראלי" של ההצגה - "הבימה יפת-הנפש, תרימי הצגה גם על טבח חברון – תרפ'ט". אותה קבוצת מפגינים היא הראשונה שעלתה בראשי בתום המחזה – רציתי לשאול אותם על שום מה הם הפגינו? הרי ההצגה לא חשפה דבר וחצי דבר, לא חידשה מילה, בשיח השחוק ביותר בתרבות הישראלית. "חברון" מלאה בקלישאות וסיסמאות, השגורות בפיו של כל אדם שביקש לאמץ לעצמו אג'נדה שמאלית, ולו לשיחת חולין אחת;

רציתם אם המחזיקה בחיקה תינוק חולה וחייל ש"ג שמונע ממנה לצאת לבית החולים? קיבלתם. רציתם סאגה משפחתית, שעות ספורות לפני שהבית נהרס על ידי החיילים הישראלים? יש. רציתם עצי זית עתיקים נגדעים באכזריות על ידי החיילים? לא תתאכזבו. וכן, התינוק החולה מת בסוף.

זירת ההתרחשות היא העיר חברון, המאוכלסת בצוות בן 17 שחקנים יהודים וערבים, המגלמים 38 דמויות. המחזאי תמיר גרינברג קיווה להציג את מצבן הבלתי-אפשרי של שתי משפחות, משפחת מימון (מתנחלים) ומשפחת כנעאני (מחבלים, רק במקרה), המתגוררות זו לצד זו בחברון. השחקנים הערבים (אוי למפגינים מחוץ לאולם) מצטיינים על הבמה, אך לצערם יש להם מכשלה גדולה לעבור מעליה: השפה ששם המחזאי בפי השחקנים היא ארכאית ומליצית. לשמוע את השחקנים הערבים מתווכחים זה עם זה בניב אשכנזי ומשתמשים בעברית גבוהה הופך את החוויה לרחוקה ולא אמינה.

הדרמה סביב הסכסוך יצרה ב"חברון" ז'אנר תיאטרלי חדש – טלנובלה: אחרי 8 דקות על הבמה, עוד בטרם התיישבו המאחרים, נשמעות כבר צעקות של נשים היסטריות. דמויות מתפרצות לסצנה עם בשורות איוב, מלוות בבכי. כל העלילה מושתתת על הפתגם הידוע, "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה", נבואת הזעם השמאלנית שנשמעת פעמים רבות. הסאגות המשפחתיות מקבילות בצד היהודי והערבי; כמעט כל בני המשפחות מתו זה אחר זה, כך שכאשר החיזיון האפוקליפטי מתגשם, השורדים הם רק הילדה היהודייה המעצבנת (אפרת אביב), הערבי עם הפיגור השכלי (סמל התקווה והתמימות – הישאם סלימן) וחמור אחד (יובל רז).

כהצגה שאומצה בידי התיאטראות המרכזיים בישראל, ולפיכך קיבלה משענת יציבה מהממסד להעביר מסר פוליטי חריף – "חברון" לא מצליחה לעשות את השירות שהיא הייתה יכולה לעשות עבור הפלג השמאלי של המפה. הסיטואציות המוצגות הן סטריאוטיפיות מדי, משומשות מדי, בכל פולמוס "הכיבוש משחית". הקלישאות בהצגה יוצרות ניכור, ולא נותנות את האגרוף בבטן שהן היו יכולות לתת.

זה לא שלא ניסיתי. לא חיפשתי פיתרון, חס וחלילה, אבל קיוויתי שיחדשו משהו, חיפשתי פסיקים חתרניים. די היה לי בקול חדש, אך לשווא. חברון – מאז ולתמיד? אני מקווה שלא.

"חברון" - במאי: עודד קוטלר. מחזאי: תמיר גרינברג. שחקנים: שחקנים: אלון דהן , אפרת אביב , דוית גביש , יגאל שדה , יובל רז , יוסף סווייד , מכרם חורי , נדב אסולין , עידו מוסרי , עידו רוזנברג , קלרה חורי , ראידה אדון , רסאן עבאס , שירי גולן , שרייד ג'בארין. תיאטראות הקאמרי והבימה