וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

האלבומים הגדולים של 2013, חלק ב'

11.12.2013 / 0:01

מהקשיחות של קווינס אוף דה סטון אייג', דרך האנרגיה של ארקייד פייר ועד האהבה המקולקלת של ארקטיק מאנקיז - בלוג הרוק של מני אבירם במצעד אלבומי 2013. ומהו אלבום השנה?

10. Speedy Ortiz - Major Arcana

נכון שגם דיפ ואלי תרמו יפה לדומיננטיות הנשית בגשם הרוקנ'רול של 2013, אבל מי שהוכיחה שבאמת יש לה את האקס היא סיידי דופואה, שעומדת בראש ספידי אורטיז, רביעייה ממסצ'וסטס שכוללת אותה ועוד שלושה גברים שעוזרים לה לעשות את מלאכתה. דופואה היא סטודנטית לשירה ומורה לכתיבה, וגם מישהי שבעבר הלא רחוק היתה בלהקת קאברים לפייבמנט - ושתי האהבות האלו מתמזגות לאלבום בכורה שיכול היה להיות מהטובים של שנות ה-90, אבל חוגג גם בעשור השני של שנות האלפיים. דופואה כותבת בכישרון רב שירים על יחסים וחברות, חבריה - כולם גם אקדמאים - עוטפים את המילים שלה בקירות סאונד שמרמזים שהמוזיקה של דינוזאור ג'וניור ובילט טו ספיל אינה זרה להם, והתוצאה היא 35 דקות של אינדי-פופ מדויק.

9. Foals - Holy Fire

האלבום השלישי של פולז הפתיע כשנחת בפברואר, לא בגלל שהיה ספק ביכולת של הלהקה מאוקספורד להמשיך את ההצגות שהם נתנו בשני האלבומים הקודמים שלהם, כמו בגלל הגרוב שלו, שמאוד נוכח כאן. פלאד ואלן מולדר הפיקו ביד בטוחה את המיקס הפולזי המוכר של גיטרות ואלקטרוניקה רכה, חיזקו את הצד ההמנוני, ויאניס פיליפאקיס וחבריו עשו כאן קפיצה מודעת לליגה של הגדולים במטרה לשחק באצטדיונים של קולדפליי ומיוז, מבלי לוותר על התחכום.

sheen-shitof

עוד בוואלה!

איך הופכים אריזת פלסטיק לעציץ?

בשיתוף תאגיד המיחזור תמיר

8. Vampire Weekend - Modern Vampires of the City

אני לא חושב שכשוומפייר וויקאנד הגיחו לחיינו בתחילת 2008 עם אלבום הבכורה שלהם, מישהו היה שם את כספו על זה שחמש שנים אחר כך לא רק שהם עדיין יהיו בסביבה, אלא שהם גם יהיו להקה משמעותית ורלוונטית. המוזיקה שלהם גם אז וגם ב"Contra" מ-2010 היתה בעיקרה מוזיקת מצב רוח. אפקטיבית, מבריקה לפרקים, יש שיגידו חכמה ומתחכמת מדי, בעיקר טקסטואלית, ובכל מקרה לא כזאת שאמורה לשנות חיים של אף אחד. אבל עזרא קוניג והכנופיה שלו חשבו אחרת ולא ויתרו. חכמים. ועוד משהו קרה - קוראים לזה התבגרות. בתחילת דרכם ומפייר וויקאנד היו צעירים בני 20 ומשהו, עכשיו הם שואפים ל-30, והפער הזה ניכר גם במוזיקה וגם בטקסטים. עוד לא נולד המניאק שיעצור את הזמן, וקוניג קצת נלחץ מזה. זה לא אומר שהוא פתאום מוכר את הלחץ הזה בחבילה עגמומית - השלישי שלהם בכל מקרה לוקח את תואר אלבום הפיל גוד של השנה, ולא היה אלבום יותר זורם ונוצץ ממנו בקולקציית 2013, אבל כל העסק נשמע בוגר ורציני יותר, נטול מקצבים אפריקאיים ומחשבות על גורל העולם השלישי. "Modern Vampires of the City" הוא גרסה פופית של סיימון וגרפונקל, אלבום מרשים ואינטליגנטי שמלא ברפרורים ובציטוטים מוזיקליים, ולא פחות חשוב - אלבום מאד ניו יורקי שנולד כדי לשמש פסקול לשיטוט בעיר. לצערו, יש אלבום אחר שלוקח לו את תואר "האלבום הניו יורקי של השנה". עליו בהמשך.

Frightened Rabbit - Pedestrian Verse .7

לא יודע איך קרה שפרייטנד ראביט הם הסקוטים היחידים ברשימה, מדובר במחדל ענק, אבל עדיין - האלבום הרביעי של הלהקה הנפלאה הזאת זרח בשמיים האפרוריים של תחילת השנה, למרות ש"זרח" זו אולי לא המילה הכי מתאימה כדי לתאר את העגמומיות של סקוט האצ'יסון, אחד מהמשוררים המוכשרים של התקופה. הוא וחבריו הפכו את 2013 לטובה יותר עם יצירה המנונית, עצובה ומרוממת נפש באותה נשימה.

Parquet Courts- Light Up Gold .6

הסטרוקס אמנם לא שרדו את הסלקציה השנה, למרות שחיבבתי את אלבום הקאמבק שלהם, אבל בהחלט יש להם תרומה משמעותית גם להיווצרותם של עמיתיהם הניו יורקים פרקט קורטס וגם של אלבום הבכורה המשגע שלהם. האנרגיות והאווירה מזכירות את אלו של "Is This It" הקלאסי: 15 קטעים, 33 דקות, ערבוביה של סגנונות ומחוות, מוזיקה חכמה, טקסטים מצחיקים של אוסטין בראון ואנדרו סאבאג', אלבום סטלני שהוא גם מחווה לרוקנ'רול האמריקאי שהביא את כולנו עד הלום (פייבמנט, טלוויז'ן, אר.אי.אם) וגם - סליחה ומפייר וויקאנד - האלבום הכי ניו יורקי מזה שנים. הבטחה ענקית וחומר ממכר.

5. Deerhunter - Monomania

גילוי נאות: אף פעם לא הייתי חייל בצבאו של ברדפורד קוקס. השתמטתי משירות פעיל. אבל כל זה השתנה במאי, אחרי שהקשבתי ל"מונומניה", החדש של דיראהנטר, והתחיילתי. כי למרות שגם באלבום מספר שש של הלהקה קוקס לא ויתר על הרצון להיות ממש מיוחד ולעצבן עם סופים קקופוניים, הפעם ההצצה לנפשו המשובשת של יוצר מאוד מוכשר כללה גם בילוי מלוכלך עם האהבה שלו לרוקנ'רול האמריקאי על כל חלקיו והסתעפויותיו. חלק מהחיילים הוותיקים תכננו הפיכה אחרי שקוקס פינק אותם ב"מונומניה", אולי כי הוא היה ידידותי מדי, אבל בשבילי זה עבד. תקשיבו לשיר הנפלא הזה.

4. Queens of the Stone age - "... Like Clockwork"

שש שנים חלפו בין צאתו של"Era Vulgaris", האלבום החמישי של קווינז, ו"Like Clockwork", נצח בעולם המוזיקה של היום, אבל ההמתנה הוכיחה את עצמה. ג'וש הומי הפגיז עם אלבום רוקנרול שהוא פצצת סקס, וכיאה למישהו שהוא גם כבר אבא וגם כמעט סגר את הבסטה במהלך ניתוח ברך שגרתי, הלך פחות על ניקוטין, וליום, ויקודין, מריחואנה, אקסטזי, אלכוהול וקוקאין, ויותר על אסופת שירים שבמרכזה השאלה מה אתה עושה כשאתה אבוד. כדי לחזק את העסק הוא הביא את טרנט רזנור, אלכס טרנר, ג?ייק שירז מהסיזר סיסטרז, אלטון ג?ון, מרק לאנגן וכמובן דייב גרוהל, ויצא מהצד השני עם האלבום כי נגיש - פופי וכבד באותה נשימה - של הלהקה.

3. Los Campesinos - No Blues

רגע לפני סגירת השערים, בנובמבר, הגיע האלבום החמישי של השישייה שפועלת בוויילס (למרות שאף אחד מחבריה אינו וולשי) והראה לארקייד פייר איך עושים את זה נכון עם יצירה סוחפת, מודעת לעצמה ומשתלמת. גארת' פייזי המשיך לאתגר את כל מי שלא שולט בספרות אנגלית קלאסית, ובתמורה סיפק שירים גדולים ופזמונים ענקיים שעוטפים את המלנכוליה בטרנינג פופי. כולנו קארדיפאים.

2. Arctic Monkeys - AM

כמו במקרה של דירהאנטר, גם האלבום החדש של ארקטיק מאנקיז עשה בלגן: מעריצים ותיקים התאכזבו, מעריצים חדשים הצטרפו. היו מי שהתנערו מהצעד הנוסף שהלהקה משפילד עשתה לעבר המיינסטרים, והיה מי שכתב ש"זה האלבום שהילדים שלכם יקשיבו לו בעתיד בזמן שהם מדמיינים שהם חלק מדור שהם בכלל לא נולדו אליו". ואני אומר - אם הילד שלי ירצה לדבר איתי על אלכס טרנר, אדע שעשיתי משהו נכון. אני מאוד מאוד אהבתי את האלבום הזה, שהוא בלבו אלבום אר-אנ'-רוק שבסך הכל מאפשר לטרנר - כוכב רוק כמו שכבר לא עושים היום - להעביר מסרי אהבה מבריקים (לאלכסה צ'אנג?) בעזרת שירים עם שמות כמו "האם את שלי?", "למה את מתקשרת אלי רק כשאת מסטולה?" ו"אני רוצה להיות שלך". "AM" הוא מפלצת של אלבום. הנה השיר שפותח אותו.

1. The National - Trouble Will Find Me

מתנצל על הציטוט העצמי, אבל במאי כתבתי כך: "משהו באמת גדול - גדול במונחים תנ"כיים - יצטרך לקרות כדי שהאלבום החדש של הנשיונל לא יוכתר בסוף השנה בתור האלבום הכי טוב של 2013". ובכן, המבול לא הגיע, ואפשר להכריז בלב שלם: "Trouble Will Find Me"הוא אלבום השנה שלי. קודם כל, כי הוא "אלבום", יצירה שלמה, עגולה, מנומקת, נטולת פילרים. שנית, הוא כל מה שמוזיקה היתה פעם - בעלת משמעות עמוקה ויכולת לשנות אותך לטובה מבפנים. להרים אותך כשכל דבר אחר נכשל. באלבום מספר שש המשיכו גאוות ברוקלין מאט ברנינגר, אהרון וברייס דסנר ובריאן וסקוט דוונדורף להגיש את מנות הדגל שלהם: שירים עשירים ומלודיים על דיכאון עירוני, פחד שלא מרפה וספקות ארורים, אבל כמו תמיד, גם הפעם הם לא השאירו אותך להתבוסס לבד בדרעק של החיים, אלא פרסו מתחתיך רשת בטחון שתפורה מהמילים של ברנינגר, אחד מהקולות הגדולים של הרוקנ'רול. ברנינגר יודע לחדור לנשמה האנושית, לפרק אותה לחלקים הכי קטנים שלה ואז לחבר אותה מחדש. הוא יודע לעשות לך סדר בראש, ובעיקר יודע לגרום לך להרגיש שיש מישהו שמדברר אותך יותר טוב משאתה מדברר את עצמך. "Trouble Will Find Me" הוא כמעט שעה של טיפול מאד אפקטיבי, וכמו האלבומים הגדולים באמת, אין לו תאריך פג תוקף. לכולנו יש צרות להתמודד איתן, והנשיונל מקלים קצת על המכות. יברך אותם האל.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully