גביר הולך לאיבוד

בשבוע האחרון מאסתי בחיי. ישבתי ב"ארקפה" ברחוב הארבעה, בחוץ, על המדרכה. הוא ישב בפינה, על אחד מכיסאות הקש המרופטים, מולו כוס זעירה של אספרסו. אדם נאה. קומפקטי. הפרופורציות של גופו מושלמות, אך קנה המידה קטן.

תנועותיו המהירות, הנחרצות, האופן שבו דיבר עם שני הגברים שהסבו עמו מסביב לשולחן, שעליו נח מיותם רק ספלון הקפה הזעיר שלו עצמו, רמזו כמה כוח פיזי אצור בגוף הקטן הזה. החליפה המתהדקת ומתרפה על בשרו היתה המתורגמנית הנאמנה של השרירים הקשים המפסלים את איבריו. הו, שוקיו! אני מוכן להמר שאין עליו כמעט שיער, והוא לא עשה כלום בשביל זה. משהו בהבעתו אמר זאת.

ארקדי גאידמק בנוי היטב. הוא מדבר בקול נמוך, ברוסית, כאילו לא תובע לעצמו תשומת לב, אבל הנוכחות שלו מחשמלת את האזור כולו. עם שיערו הבהיר, המסורק בקפידה לאחור למרות נטייתו להתקרזל, נראה כאילו הוא פשוט הושתל באותו בית קפה עלוב, על המדרכה, בכיסא המשחיר מפיח. משהו בו נראה לא אמיתי: לא מידותיו המפתיעות, לא גינוניו, לא העובדה שקולו כלל לא נשמע במקום אף שהוא לא מפסיק לדבר. לרגעים נדמה שזאת בכלל בובה קטנה, מפתה.

בכלל, יש משהו מתמיה בדמותו של גאידמק, לא פתור, ולכן התקשורת אינה מפסיקה לעסוק בו. כמו כל דמות תקשורתית, התהייה הציבורית סביבו מתמקדת בנקודה אחת ויחידה: הגוף הנפלא שבו הוא מתהלך בארצנו. הגוף הפלאי הזה, שמצד אחד משדר נחרצות, כוח ועוצמה לא מתפשרים, ומנגד – כן, מנגד – גם קפיציות וגמישות של מי שטוב לו מאוד בתוך עורו.

וזה המתח שמרתק אותנו אליו: הפער שבין גינוניו הצוננים והנימוס המופלג, אפילו הרובוטיות שמאפיינת לעתים את הופעתו, לבין עיניו הכחולות הבוערות בבערה פנימית עזה, משתוקקת. גופו אומר זאת בברור: הוא לא צריך אף אחד. ואז באות עיניו, באה הקפיציות של תנועותיו ותואמן המושלם, שמבקשות מבלי משים, כמעט בעל כורחו, לשבות את הלב.

גאידמק הוא זר לא רק בישראל, אלא גם בתוך גופו שלו. רוב הזמן הוא אסיר ממושמע. הלב יוצא אליו, ומצד שני עולה הפחד – האם זה מדבק? לצופים מבחוץ הוא משדר זרות מבהילה, סקסית עד אימה.

גאידמק לא נוגע בשערו בציבור. הוא גם לא מחייך. אפילו לא פעם אחת. אוזניו, אני מבחין מהצד, הן מלאכת מחשבת של קיפול והסתרה. לפתע הוא קם. נפרד משני הגברים שישבו עמו. את החשבון כאן משלמים בעת ההזמנה, אז הוא חופשי לדרכו. אינו צריך להמתין למלצרים. והוא הולך.

באיזה קלות תנועה הוא קם וצועד לעבר הכביש. כנפות המקטורן התקמטו כשישב וכעת הן מתקפלות מעלה, חושפות את ישבנו הנתון במכנסיים שלבטח הותאמו לו על ידי חייט: התפר מאחור עובר בדיוק בין פלחי העכוז שלו, מפריד את שני השרירים העוצמתיים הללו לשניים, נח כמעט על פי הטבעת שלו. אני יודע שהוא חש בתפר נוגע-לא נוגע בו כשהוא צועד. כשהוא חולף על פני, מבטו מרפרף עלי, אני מחייך אליו, והוא אינו מבחין – כה שקוע הוא בתוך גופו.