הרעיון למתג מחדש את דמותו של הבלש המיתולוגי שרלוק הולמס ולהפוך אותו לבן בית במאה העשרים ואחת הוא לחלוטין מתבקש. והרצון של הבמאי גיא ריצ'י ("לוק,סטוק ושני קנים מעשנים") וארבעת תסריטאיו לברוא את הולמס מחדש כשילוב בין ג'ק ספארו לטיילר דרדן לבאטמן הוא ככל הנראה בלתי נמנע. אי לכך ובהתאם לזאת, שרלוק גרסה 2.0 הוא כבר לא סתם עוד בלש גאון שגר ברחוב בייקר ונהנה מנגינה בכינור ומקוקאין. הוא גם אמן קונג פו. ואשף תחפושות. ושטותניק.
אבל למרות שתרבות הפופ הויקטוריאנית עושה פליק-פלאקים לאחור בקברה, ולמרות שהגרסה החדשה של "שרלוק הולמס" אינה מתקרבת לרמות התעתוע והתחכום של "יוקרה" (סרטו המצוין של כריסטופר נולאן, שללא ספק השפיע על ריצ'י וכותביו), לזכותם של המעורבים במלאכה ייאמר שהקומיקסיפיקציה שמבוצעת כאן ליצירתו של ארתור קונן דויל עוברת בהצלחה יחסית. רוברט דאוני ג'וניור, שמגלם את הולמס, מביא לתפקיד את הכריזמה ואת הצ'ארם הסטלני והלא צפוי שהפכו לסימן ההיכר שלו. וג'וד לאו, מצדו, שנכנס לנעליו של הסייד-קיק הנאמן ווטסון, מגיש את הופעתו האנרגטית, המשוחררת והמוצלחת מזה שנים.
אין ספק שהכימיה בין שני השחקנים הראשיים ומערכת היחסים ההומו-ארוטית המשועשעת וחסרת המאמץ שמתפתחת ביניהם הופכות את השהייה במחיצת הסרט הזה לחוויה נעימה למדי. וגם אין ספק שריצ'י שדואג לכך שהתנועה על המסך לא תיעצר לרגע מצליח לנווט את ההפקה ביד בוטחת. מכות, מכות בהילוך איטי, פיצוצים, פיצוצים בהילוך איטי, מרדפים, מרדפים בהילוך מהיר, אפקטים, אפקטים, אפקטים, שנינויות, טקסים שטניים, ענק צרפתי, גמד ג'ינג'י, בדיחות על חשבונו של כלב שמן יש כאן הכל, ובשפע.
למקרה שתהיתם, גם סיפור יש כאן. אם כי קצת פחות בשפע. בין כל המכות, המרדפים, הפיצוצים, האפקטים, השנינויות והקוויריות, ווטסון והולמס בהחלט משתדלים לפתור איזו תעלומה תעלומתית שבמרכזה עומד בן אצולה בריטי שקם לתחייה. אם הולמס לא יעצור את האציל המגעיל הנ"ל (שמגולם בידי מרק סטרונג), הרי שהעולם כפי שאנו מכירים אותו יגיע לסופו ממש בעוד כמה רגעים. אבל אתם יודעים מה? למרות שמאוד איכפת לי משלומו של העולם, התעלומה הזאת שמעלה ניחוחות כבדים של דן בראון לא מחזיקה מים. והפתרון שלה דבילי. ואין שום דרך שהצופה יכול לקחת חלק בעבודת הבילוש ולנסות ולפתור אותה יחד עם הולמס. ומוטב שכלל לא ינסה. כי מה הטעם בכלל.
בכל אופן, אם זה עדיין לא ברור, בלש העל שלנו יעצור את מזימתו של האציל המגעיל ויציל את העולם. על הדרך הוא גם יספיק להחטיף ללא מעט אנשים, לקפוץ מכמה חלונות, לפלרטט עם רייצ'ל מק'אדאמס (הצלע הנשית הבלתי נמנעת) ולהניח את היסודות לסרט ההמשך (שצפוי להכיל כמות כפולה של מכות, מרדפים, פיצוצים, אפקטים ושנינויות, ועוד פחות עלילה).
מצד אחד, אפשר לאתר ב"שרלוק הולמס" את כל מה שרע וחולה בקולנוע ההוליוודי העכשווי. מצד שני, אפשר להעלים עין ממגרעותיו הבולטות ולהגיד תודה על כך שלא קיבלנו משהו גרוע בהרבה. אבל מאיזה צד שלא תבחרו להסתכל על הסרט הסביר אך הלא חיוני הזה, דומה שעל דבר אחד לפחות נוכל להסכים כולם: יפה לג'וד לאו השפם.