אפילו הילדים אוהבים את ריצ'רד אשקרופט

בום! שניה אחרי שלפטפילד ביטלו את ההופעה שלהם בארץ כבר שכחתי שיש כזו להקה בשם לפטפילד, ואז אתמול הודיעו לנו שהדראמס יחליפו אותם ובכלל גרמו לי להיות מאושר מהביטול ההוא. אני לא מבין איך שני ההרכבים האלו יושבים על אותה המשבצת - הראשונים מיושנים וחסרי כריזמה, סביב השניים יש את ההייפ הכי גדול של 2010. אז הנה, בשביל להזכיר כמה שמחה המוזיקה של הדראמס הנה השיר שפותח את אי-פי הבכורה שלהם. נתראה בהופעה.

כביכול הקטע הזה של טניס קצת עושה לי בחילה: מדובר בבעל ואישה, שזה כבר דאונר רציני, והם כתבו את כל השירים שלהם כשהם היו באיזשהו שייט - מה שאומר שהם לא לקחו שום סמים רציניים כי אחרת היאכטה שלהם היתה טובעת. אז כאמור, יש לנו זוג בורגני שרחוק מרוקנ'רול כמו שאני רחוק מלהיות סקיפר, ובכל זאת - עם הריליס של הסינגל השלישי שלהם אי אפשר להתכחש לעובדה שהצמד הזה הוא בין המוצלחים שבפאזה הפופולרית של הקול הנשי/גיטרות פאזיות/שירים על הים.

הסינגל החדש של דירהאנטר (שהגיע עם בי-סייד מעולה) הוא עוד שיר יפהפה של הרכב שלא מפשל. זה גם מיוחד וגם בול כמו כל הדברים האחרים של הלהקה הסופר-מוערכת הזו. בעצם, הרפטטיביות שלהם מזכירה קצת את מה שג'ון פיל אמר פעם על הפול - "הם תמיד שונים, אבל הם תמיד אותו הדבר".

האלבום המלא, החדש והמצופה למדי של ארקייד פייר דלף שבוע שעבר ואחרי כמה האזנות ראשונות עדיין לא מצאתי בו להיטים אמיתיים. הכל נשמע טוב, אבל לא מפוצץ. אני אמשיך להאזין לו עד שאגיע למסקנות חותכות ואני ממליץ לכם לעשות את אותו הדבר.

ב-"Scott Pilgrim's Finest Hour", אחד מהסרטים שהכי בא לי לראות כבר, בק עומד בראש להקה בשם Sex Bob-omb ומככב בפסקול (בעוד שמייקל סרה מככב בסרט עצמו בתור סקוט פילגרים, נגן הבאס של הלהקה). הקטע הנ"ל הוא שיר שלא נכנס לסרט, אבל כן יופיע במהדורה המיוחדת של הפסקול.

מרני סטרן ממשיכה לעשות רעש שנשמע ממש מגניב אך לא באמת עומד במבחן הזמן. כרגע זה כיפי - וזה מה שחשוב. עד שיימאס לכם כבר יהיה כאן מיקס חדש.

ואחרי הבלגן של מרני סטרן צריך לחזור לעניין הזה של בחורה חמודה שלמרות כל הרעש של הגיטרות שיש מאחוריה לא באמת מסוגלת להביע קשיחות.

התלבטתי הרבה אם להכניס למיקס את "Alone On Acid" או את "MDMA Jam", שניים משירי הסמים שנמצאים על אלבום הגראג'-Pאנק של טינאנגר, "Give Me Pink". מצד אחד, אני תמיד אעדיף MDMA על אסיד. מצד שני, השיר על האסיד באמת מוצלח יותר. החלטתי - שלא כהרגלי - להתחשב בכם ולהתעלם מהגחמות שלי.

אני לא מוכן להצטרף למקהלת הבלוגרים והמבקרים שכותשים את ריצ'רד אשקרופט וההרכב החדש שלו מכל כיוון. תמיד היתה לי חולשה לא ברורה לאשקרופט, כזו שמובילה אנשים שמכירים אותי להגיד "באמת? אתה? אוהב את ריצ'רד אשקרופט?" במבט תמוה ומבולבל. השיר הנ"ל הוא התשובה שלי לכל אלו שלא מבינים. האיש מלך ואפשר לשמוע את זה בכל שבריר שניה של הקטע הזה.

שיר השבוע שלי הוא קטע הדיסקו המבריק ועמוס השכבות הזה, שמדבר על אהבה ממבט ראשון ועל שברון הלב שמגיע אחריה באופן כמעט בלתי נמנע.

עוד שבוע ועוד שיר חדש ומצוין של דנזי - אם היא תמשיך ככה היא פשוט תקבל פינה קבועה במדור.

הרמיקסים הרבים שעושים לילד האקטיבי מצליחים לקחת את הרכב הצ'יל ווייב הזה בכל פעם למקום אחר לגמרי. נדמה שהקול הגבוה של הסולן יכול להשתלב כמעט בכל סגנון אלקטרוני קיים ותמיד לתת הרגשה - אולי מזויפת ואולי לא - של מין עומק רגשי חסר היגיון שכזה.

"אז מה את רוצה ממני", שואל השיר הזה שוב ושוב, והתשובה נשמעת לי די ברורה - שהוא יהיה שמח יותר. העולם לא אכזרי כפי שהוא מציג אותו.

תשכחו מכל מה שאתם זוכרים מ-"Hologram" של דיז ניו פוריטנס. סיילם עשו ממנו משהו אחר לגמרי ופי מיליון יותר אפל.

ה-DVD הוויזואלי שמשותף לאנימל קולקטיב ודני פרז אולי כבר הציג בינואר בסאנדנס, אבל אלינו הוא מגיע רק עכשיו, או יותר נכון ב-10 לאוגוסט. הפסקול, שכאמור נכתב ובוצע על ידי אנימל קולקטיב, הגיע השבוע לרשת והוא בעיקר מפחיד ומפוצץ ברעש לבן וקטעים כאלו שכמעט ולא קורה בהם כלום. זה יפה, אבל רחוק מהעבודות הבאמת מוצלחות של אנימל קולקטיב. אולי כשזה יגיע צמוד לויז'ואלס זה יעשה יותר היגיון.