וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

מילים זולות

חגי אוזן

13.1.2010 / 11:41

לחגי אוזן נמאס מהביקורת על הטקסטים במוזיקה הים תיכונית, אז הוא ניסח כתב הגנה נוקב. שלומי שבן ואריק ברמן, כנסו למקלטים

זה קורה כמעט בכל פעם שיוצא להיט מסולסל חדש. הגוף רוצה לרקוד, השכל רוצה לעבוד. הפדיחה לא נותנת לך לקום מהכסא, עד שהקצב כבר נכנס לכל הגוף והוא לבד מרים את עצמו. פתאום, כמעט בלי שרצית, מצאת את עצמך על הכסא. המאבק המתמיד הזה בין הרציונל לאמוציונל, גרם למוזיקה המסתלסלת לספוג באופן אוטומטי האשמות ברדידות ובחוסר עומק.

הסוד של טראפטוני

כדי להבין את האופן שבו אוזן חובבת סלסולים מקשיבה לשירים, צריך לבנות טבלה שתדרג את חשיבות המרכיבים ביצירה. זאת לא תהיה הפתעה לגלות שהטקסט לא נמצא במקום הראשון. אפילו לא השני. הדגש בהקלטת שיר מסולסל הוא קודם כל על הלחן. משם הכל מתחיל, בחיפוש אחרי המנגינה הנכונה, שתיגע במקומות הרגישים. אחרי זה יש מאבק על המקום השני בין הווקאליות של הזמר או הזמרת לבין העיבוד וההפקה המוזיקלית. רק אחר כך צריך מילים ואם אין, אפשר להסתפק במשפט אחד שמתגלגל בפזמון. אם גם זה לא בר השגה, אפילו מילה אחת תעשה את העבודה, נגיד "טראפטוני". זאת מהות ההבדל בין האסכולות המוזיקליות בארץ. זה הבסיס לשיח החירשים שמתנהל שנים ארוכות בין הז'אנרים.


במוזיקה יוונית זה בא לידי ביטוי בצורה הכי טובה. העובדה שהמילים לא מובנות לא מפריעה להתחבר לרגשות. הבוזוקי, הקצב והווקאליות יוצרים אווירה שנותנת לרגש להשתולל. כשאריס סאן שר "בום פם" או כשטריפונס שיגע את הרחבות עם "דירלה דה דה", האינסטנקט הראשוני אומר לנענע את האגן גם אם אין משמעות למילים. זה נמשך עד היום ו"טראפטוני" הוא רק דוגמא אחת. הרי לשלומי שבת הוצעו טקסטים אחרים והוא בחר ללכת עם "טראפטוני" כי זו המילה היחידה שהתגלגלה נכון על הקצב. הקול החם שלו וההפקה המוזיקלית, בייחוד הזורנה שמלווה את השיר, משכיחים את האי נעימות מהמילה הכל כך מטומטמת הזאת. זו לא שטחיות, זה עומק רגשי. הגוף מקשיב למנגינה וזורם איתה בצורה הכי משוחררת שיש. רגש, נטו.

הקשבתם פעם למילים של אופרה?

אוזן זרה לא תבין זאת. לא משנה כמה עמוקות או שנונות יהיו המילים של אריק ברמן ושלומי שבן, כל עוד הביצוע הווקאלי שלהם לא יהיה משביע רצון, הקהל יתעלם מהם. לא רק שהביצוע הווקאלי שלהם לא משביע רצון, הם פשוט לא זמרים. זה שהם שרים (אולי) בטון הנכון ו(אולי) לא מזייפים, עדיין לא הופך אותם לזמרים. גם אני יודע לנגן כמה אקורדים בגיטרה וזה עדיין לא הופך אותי לגיטריסט.

מהסיבה הזאת בדיוק נולדו הצלחות מוזיקליות ענקיות כשזמרי סלסולים ביצעו שירים של ז'אנרים אחרים. החיבור הזה הוא אידיאלי ולא קורה לעיתים קרובות, כיוון שיש התמקדות כל כך טוטלית במרכיבים אחרים, שהטקסט לא זוכה ליחס. לכן, אפשר להוריד בכתב האישום של הז'אנר את סעיף הרצח לדרגת הריגה ברשלנות.

שיהיה ברור: הטקסטים הנמוכים הם לא נחלתה הבלעדית של המוזיקה המסתלסלת. גם היום פועלים יוצרים ענקיים סטייל עמיר בניון, שאין בכוחו להציל את כל הז'אנר. הסטיגמה הזאת רצה כבר שנים ארוכות ואי אפשר לעצור אותה. גם כשישי לוי שר את "צליל עינבלים" הנהדר, או כשאחיו נתי לוי פתח פצעים משפחתיים עם "פרא אדם", עדיין זה לא שינה את התפיסה לפיה העסק הזה שטוח ואין בו עומק אינטלקטואלי. עלק. סתם בשביל הקטע, תרגמתי כמה אופרות מפורסמות וגיליתי שם מילים שאם אני לוקח לזהבה בן, אפילו היא תתבייש לשיר אותם. המגננה של היוצרים המזרח תיכוניים כל כך אוטומטית, שהיא כבר מסרסת את חופש היצירה של חלקם, שדוחים על הסף טקסטים פשטניים. אבל שימו לב שדווקא מי שלא דופק חשבון ולא חושש לשיר על מאמני כדורגל איטלקיים, טלפונים סלולריים לא זמינים ובחורות שמבלבלות, מבקיע את חומות הרגש – וגם מצליח.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully